לֹא לְבַדֶּנוּ אָנַחְנוּ בְּאֶרֶץ אֲבוּתֶינוּ
וְהֵגֵּר מִימֵי בְּהַר כְּבַר אֵינוֹ אִתָּנוּ
וּמַעֲמַד הַר סִינָי חָלַף כְּבַר וְעָבַר
אַף כִּי בְּהַר זָכִינוּ לְמַעֲמָד נִבְחַר
וְכִי לֹא יָשׁוּב מַעֲמַד סִינָי בְּהַר
כַּיּוֹם גֵּרֶינוּ הַפּוֹלְשִׁים מְהַמִּדְבָר
וְזֶה שֶׁאָמַר ה' לְמֹשֶׁה כְּבַר אָז
בֻּבוֹא הָעָם אֶל הָאָרֶץ אָמַר וְרָמַז
אִם אֶת חֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְמוֹר וּתְקַיֵּם
לֹא תֶּחֱסַר דָּבָר גָּם בַּשְּׁמִטָּה תִּשְׂבַּע לֶחֶם
וְעוֹד שָׁם בַּתּוֹרָה נֶאֱמַר וְזֶה עִקָּרוֹ שֶׁל הַמַּאֲמָר
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְלַגֶּר כָּמוֹך אַל תִּשְׁלַח חִצֵּיךָ בְּאָחֵיךָ
הֱיֶה נֶאֱמַן לְאַרְצְךָ וּלְעַמֶּךָ וּזְכוֹר כִּי כָּאן אֵינְךָ לְבַדֶּךָ
וְכִי גַּם חוֹבוֹת שָׂמוּ עָלֵיךָ וְהַכֹּחַ מְעֵין פִּקָּדוֹן בְּיָדֶךָ
הִשָּׁמֵר לְךָ הִשּמר לְךָ

כבר היה מעמד הר סיני

כפי שלמדנו לדעת. ופרשת בהר באה אחרי שכבר מעמד הר סיני היה תם ונשלם, לכן אומר רש"י בשאלה רטורית: מה ענין שמטה אצל הר סיני. הלא את כל המצוות החוקים והמשפטים כבר נאמרו טניתנו לישראל בהר סיני, כולל השמיטה, מה מצא צורך לחזור על מצוה זו? והלא שמעמד הר סיני כפה הקב"ה על ישראל את התורה "הר כגיגית" לאחר שהציע אותה לכל העמים והם דחו אותה. ובכן מדוע צריך היה הקב"ה לחזור על דבר קיום מצות השמיטה. ללמדך כי מעמד הר סיני היה שנתיים אחרי היציאה ממצרים והארץ עדין רחוקה מאוד מרחק עוד שלושים ושמונה שנים. אלא הכאן עם ישראל הולך וקרב לארץ המובטחת, ששם אמור להתנחל בה ולזרוע את אדמתה ולקצור את יבולה, לכן מצא צורך לחזור על מצוות השמיטה, להזכיר לישראל כי ששת ימים עשה ה' את המשים והארץ ובשביעי שבת וינפש. כך צוה את ישראל, לא לעשות כל מלאכה ביום שבת ביום השביעי. בא הקב"ה על-ידי משה ואומר לישראל, כשם שאני הכל יכול מצאתי לנכון לאל לעשות כל מלאכה ביום השבת יום השביעי,וכל גם עם ישראל מחויב לעשות בשבת לשבות ולהנפש, כך גם האדמה שממנה מפיק תנובה למחיתו, צריך לנוח בשביעי כאן מדובר על השנה השביעית.

שנת המנוחה נועדה לחדש כוחה של האדמה כדי ששבתום השביעית ותחילת השמינית תתן יבול טוב, וזה מן המבט המעשי, כי מתן מנוחה לקרקע תחדש אונה ותתן יבול ופרי האדמה טוב ובשפע. בפרשה זו הכתוב מרחיק באוסרו גם על קציר "הספיח" שצומח מן זרעי התבואה שנופלת לארץ וצומחים מאליהם וגם על "הסחיש" שצומח מאךיו מזרעי הספיח שנופלים בעת קציר הספיח. נשוב ונזכיר התמיהה שמעוררות מצוות מסוימות את הגויים וחלק מאתנו נסחף אחריהם. מדובר במצוות אלה: איסור זריעת כלאיים, או איסור שעטנז, כלומר צמר ופשתים יחד. או פרה אֲדֻמָּה. וגם לא תחרש בשור וחמור יחדיו או לא תבשל גדי בחלב אמו, או שלוח הקן. חכח אחת ממצוות אלו, יש טעם והסבר שאיננו כתוב בתורה במפורש אך חכמינו נתנו את הועם לכך כדי לא לתמוה כמו הגויים, אך רש"י מרחיק לכת ואומר: זאת חקת התורה, זה ראה וקדש. רצה לומר כי אין צורך לתת טעם למצוות אלו, כשם שבחוקה יש דברים שאינם מובנים לבני אדם ובכל מקימים אותם למען השלום ויי חברה תקינים.

דברי חכמים כתורה מסיני

כך מצווים אנו להתייחס לדברי חז"ל ולפסיקתם בנושאים שבבחינת חיי יום יום. כ"תורה מסיני" למרות שהם לא נכתבו במפורש בתורה שניתנה במעמד הר סיני. הלא נאמר כי משה בֵּאֵר את התורה לעם .שהיה בבחינת אדם שצולל ל"באר" ומוציא ממנה מים חיים. וחז"ל עשו כדבר משה ובארו את הסתום והנעלם מעיני האדם הפשוט. מכאן שדבריהם ובפסיקתם הם כדברי אלוהים חיים. חז"ל אינם מביעים דעתם, הם מביאים בפנינו את געת התורה והצפון בה. כל הנדרש מאתנו לקרוא ולחקור ולדלות מן התורה ממה שיש בה ואשר ניתן בהר סיני. כמובן רק בני סמכא יכולים לקבוע אילו הם דברי אלוהים חיים והצביע על מקורם בתורה. חז"ל עושים שימוש בפשט ובדרש כדי להנחיל לנו דרכי התנהגותנו על-פי מצוות התורה.

לפיכך צריך להתייחס לדברי חז"ל כדברי התורה, כי הדיוט לא ידע לגלותם ולהבינם בעצמו. אנו "עמך ישראל" לפיכך עלינו לראות בדברי חז"ל כ"תורה שבעל פה" וחלק בלתי נפרד התורה שבכתב, לא כל כשחכמינו יושבים כדינים ופוסקים בחילוקי דעות שהובאו לפניהם להכרעה על-פי דין תורה. פסיקתם נחשבת "הלכה", זאת ראה וקדש ולך לפיה.

במושגי ימינו פסקי דין אלה נחשבים ל"תקדים" ובמרוצת השנים הופכים למעין חוק, שמחייב כל אחד מן העם לקים אותו. האנגלים נוהגים כך כששופטיהם העליונים פוסקים בסוגיה פסיקתם נחשבת כחלק מן ה- Common low דהיינו: "המשפט המקובל", שמתבסס לרוב על "דיני הַיֹּשֶׁר" אשר אינם כתובים בספר הַחֻקִּים ובעצם הם כללים מכללי הצדק. למשל אם אתה פונה לבית המשפט לקבל סעד בנושא חשוב לך בהסתמך על דיני היושר, עליך לבוא בידיים ולגלות אם יש צו או דבר דומה נגדך הסתרת הדבר איננה עולה בקנה אחד בקשתך לנהוג בך לפי דיני הישר ולא לפי החוק החקוק. אשר ל"תקדים" עליו דובר הוא נחשב כחוק אם הוא ניתןבית המשפט העליון בארץ או על-ידי מועצת המלך אנגליה מיתן לןמר כי התקדים הופך ל"הלכה" אשר עליה דברנו.

לכן אין לזלזל ולאמר: אלה דברי חכמים ולא דברי התורה. כשם שההלכה מקורה בפרשנות כך גם בית המשפט העליון הוא פוסק כשיש לָקוּנָה בחוק (דהיינו חלל או רִיק שלא מכוסה בחוק מפורש) התקדים או ההלכה של בית המשפט העליון או בית הלורדים באנגליה, או חז"ל מחייבים כל אדם וכל בתי הדין הנמוכים מהם. יש להניח כלל זה יצר את: "השולחן-ערוך" (או סתם שֻׁלְחָן עָרוּך) שערך אותו הגאון רבי יוסף קרו, זצ"ל. שרובו ככולו לקוח מפרשנות ופסיקות חז"ל, הוא הוא "התורה שבעל פה". בעוד במשפט האנגלי או במשפט הזר התקדים יכול להשתנות, ההלכה של עמנו איננה משתנית, אבל היא מותאמת. תוך שמירה על העיקר והעיקרון. .

המשנה והתלמוד במשפט העברי

רק לתזכורת בלבד ידובר מעשה גולי יהודה בבל, שם הקימו בתי מדרש ובתי דין, למדו משנה והלכה. נדבר גם על תקופת הגאונים שצמחה בבל ונמשכה כחמש מאות שנה, במהלכה נוצר "התלמוד הבבלי", אשר על פיו נוהג עם ישראל בכל אתר ואתר. תחילת התהוות התלמוד הבבלי הייתה במאה השלישית ונמשכה עד המאה החמישית למנינם. באותה תקופה במקביל לבבל ישבו חכמים בטבריה אשר לא גורשו ולא ירדו מן הארץ כאחרים, וגם הם למדו תורה ומשנה וחברו את "התלמוד הירושלמי", שגם הוא התהוות החל מהמאה השלישית אך עד המאה הרביעית למנינם. השפה הארמית היא שפת שני כתבי התלמוד כשהארמית בבל קרובה יותר לשפה הערבית ואילו שפת התלמוד הירושלמי בטבריה אף היא הייתה ארמית, אלא שהיא קרובה לשפה המערבית. בתקופת התלמוד הלכה ונתגבשה התורה שבעל פה "כתורה מסיני". כאמור כך יש להתייחס להלכה שקימה את עם ישראל שלא ישב בארצו במשך כאלפיים שנה כ"עם" כמצוות מדאוריתא, שנתקדשה ובזכותה נתקיים עם ישראל וחידש קוממיותו בתש"ח.

הקנין במקרקעין ושנת היובל

אנו כיום במהלך של ספירת העומר. לספירה זו יש משמעויות שנתגבשו במרוצת השנים, ונהיו לנושאים מהותיים ביותר. פרוש המלה עֹמֶר כפי שכבר נאמר, אֲלֻמָת שבולים, לא בכדי סיום ספירת העומר הוא בהגיע עת הקציר. הַסִּפְרָה שבע מרכזית ניא בפרשה זו כשם שהיא מרכזית בפרשת בראשית פרשת בריאת העולם כאשר ביום השביעי הקב"ה שבת וינפש. והנה אנו מתקרבים לשבועות, שם החג נגזר מספירת שבעה שבועות ארבעים ותשעה ימים וביום החמישים חג השבועות. מזה אנו מגיעים לספירת שבע שנים שבע פעמים כלומר ארבעים ותשע שנים ושנת החמישים היא שנת היובל. שנאמר: וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים... .וקדשתם את שנת החמישם שנה וקראתם דרור בארץ לכל יֹשְבֶיהָ יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו יובל היא שנת החמישים (כה/ח,ט,י,יא) מכאן אנו מבינים כי הקנין בקרקע של האדם איננו קנין עולמי שנאמר: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". (ויקרא כה כג): הקב"ה נתנה לעם ישראל לכל שבט נחלתו. ולמעשה אסר על שבט אחד להעביר אחר קנין בקרקע לזולתו. וכך גם בין אדם לחברו. בשנת היובל חוזר כל אחד לאחוזתו האמנם? לא בכדי קק"ל בתקנונה אמצה את כלל היובל בכך שמסירת תהיה בשכירות לתקפה של 49 שנים ובשנה החמישית חוזר החוכר וחוכר אותה שוב מקק"ל ... לעוד 45 שנים נוספות.

מְקֹצֶר הזמן שברשותי אני מביא סיכום שנכתב על-ידי שוב רש"י תָמָהּ וְשָׁאַל:

אָחַי! מָה עִנְיָן שְמִטָּה אֶצֶל הַר סִינַי וְהֵשִׁיב: יֵשׁ לְקַיּים מִצְווֹת לְלֹא תְּנַאי קִיּוּם מִצְווֹת מִדֶּרַבָּנַן הֶן כְּתוֹרָה בִּכְתַב הַמְסָרֵב לְקַיְּמַן סַרְבָּן וּמוֹרֵד נֶחֱשַׁב מְצֻוּים לְקַיֵם חוֹק וּמְשְׂפָט וגם הלכה כְדֵי לִמְצוֹא בַעֲמָלֶנו וּבְעָתִידֶנוּ בְּרָכָה לֹא נִתַן לְהַסְכִים לִנְטִילַת הָחֹק לַיָּדָיִם וְלִטְעוֹן כִּי זֶה רְצוֹן אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם רְצוֹן אֱלֹהֵי יִשְרָאֵל שֶׁנֶּקַיֵם מִצְווֹתָיו כִּי יוֹדְעִים שֶאֵין קִיּוּם לָעוֹלָם בִּלְעֲדָיו בַּל נִשְכַּח כִּי לֹא בְחַיִל וְלֹא בְּכֹח נֶאֱמַר כִּי אִם בִּתְבוּנָה וּבְאֱמוּנָה יֵעָשֶׂה הַדָּבָר זאת עֻבְדָה שֶקְבָעוּהָ חָזַ"ל בַּכְּתֻבִים לְישְרָאֵל ולאלה אשר בה הם יושבים זוֹהִי מַשְׁמָעוּת הַנִלְמֶדֶת מְצִוּוּיֵי בְּהַר, עַם בָּא וְעַם הוֹלֵךְ וְעמנו לְעוֹלָם נִשְאַר