לָתוּר אַחֲרֵי תִקְוָה בְּצִמָּאוֹן
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְהִלָּחֵם נָכוֹן
עַל אֶלֶּה נֶאֱמַר בְּנֵי עָם אֵל
פְּזוּרֵי אֶרֶץ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל
צַעֲדוּ אֶל הַיַּעַד בַּצָּמָא יַחַד
צַעֲדוּ הֵם בּרֹאשׁ אֶחָד
וּפֹה וְשָׁם טָעָה וּמָרַד
דַרְכּוֹ אִבֵּד וְלֹא מָצָא
מָצָא עַצְמוֹ בֶּדֶרֶךְ בְּאֵין מוֹצָא
וְכֹל אֶחָד בְּהַצָּלַת נַפְשׁוֹ רָצָה
וְהֵחֵל עוֹסֵק בְּזוּטוֹת וּבְתַאֲוָה
וְאַבְדוּ לוֹ הָאֱמוּנָה וְהַתִּקְוָה
וּבְעֶמֶק עָכוֹר בֶּאֱמוּנָתוֹ בָּגַד
כִּי לַשִּׁלְטוֹן וְלַמָּמוֹן סָגַד
וּמוּל הַקֹּשִׁי נִכְשַׁל וָּמַעד
וְכֹל אֶחָד רָצָה לְעַצְמוֹ הַכֹּל
וְאֵין עוֹד מִי שֶׁעַל הָעָם יַחֲמוֹל

להתכונן לבאות

הפתיחה באה לתאר את העם בתקופת המדבר ובתקופות שונות בתולדותיו, כאשר מאבד אמונתו בכוחו וביחודו ומאבד את דרכו כשלנגד עיניו ממון ושלטון וזה איננו תולדה של זמננו, זה היה כבר אז במדבר וכאילו לא נשתנה דבר. לעתים אנו רואים אובדי דרך, שהולכים כשומא באפלה ומצטרפים לשונאי ישראל וזה רק בגלל עליונותי של עמנו עליהם בכל תחומי החיים: במדע, ברפואה, בחקלאות, בהמצאה, ובעשייה למען האדם והאנושות, ולהצדקת שנאתם ואיבתם נתלים הם בשקרים שממציאים להם גם בני עמנו, המבקשים להראות ליברלים ושוכחים כי אלה שהיו כמותם היו הקרבן הראשון של שונאי ישראל. נשוב לפרשה כאן העם נמצא בשנה השנית לצאתו ממצרים ולא ידע איש שיצטרך לנדוד במדבר עוד שלושים ושמונה שנים כדי להשיג את היעד הכניסה לארץ המובטחת לו, דהיינו עד הגיעו אל גבול ארץ כנען-אל ירדן ירחו. לכן בפתח חֻמָּשׁ במדבר מצוה הקב"ה את משה להכין את ישראל לבאות. כי התלאות יתישו את יוצאי מצרים, אשר בלאו הכי יצאו מותשים מן העבדות לחרות.

והם גם לא יוכלו לעמוד בתלאות ובמלחמות שיקדמו אותם. עוד צפויים משברים התאוננות והתלוננות וּמֶרִי ומרידה. הם אינם יודעים כי נגזר עליהם על-די הקב"ה למות במדבר ורק צאצאיהם יכנסו לארץ כנען ולהלחם עליה. כוחם ילך וידלדל בכל פעם שחטאו ונענשו. ומספרם הלך ופחת. העם הזה שכח את היד הגדולה שהוציאה אותו ממצרים ולא ישמע עוד את דברי ירמיהו שאמר: אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרי מַעֲלָלָֽיו. ההתפקדות איננה ההתפקדות הראשונה ואיננה האחרונה במדבר, בפרשה נשא יעשה עוד מפקד. המפקד הפעם בא לעשות סדר בשבטי ישראל לפי ראשי בית אבותם. איש איש על דגלו יהיה. מעל לכל צריך שאמונה באלוהי ישראל תתחזק ולא תרפה, אף על-פי שהקב"ה מכיר את עמו כעם קשה עורף והפכפך אלא שבעת צרה: לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב, (תהלים צד/יד) אף אם הם פשעו בו, כי הוא אביהם וישראל בניו וככה נוהג אב עם בניו, מלמד אותם דרך ארץ. כשלנגדו הכלל: "חסך שבטו שנא בנו". לא בכדי המפקד גם שם את עדת בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם. לבני עשרים ומעלה, כל יוצא צבא חפדו אותם לצבאותם ולהתכונן לבאות שאינן ורודות.

האל ישלם לשונאי ישראל

בראש שונאי ישראל עמלק שהקב"ה תעב אותו על שזינב בנחשלים בעם ותקף אותם מן העורף בצאת ישראל ממצרים עיפים ותשושים. כיום אנו יודעים כיום שאלה שפלשו לארץ אבותינו ממדבריות ערב הם הפלשתים ומתנהגים כעמלק מכים בחפים מפשע ומימים את הפתגם העממי המוכר לבדווים עמי ערב עמי המדבר: דָּרַבְנִי וּבָכָּא סָבַאְנִי וּשְׁתָּכָּא. בתרגום מיוחד שנעשה לפתגם זה אומר: "הִכָנִי וְהִתְאוֹנֵן וְהִשִּׂיגָנִי לְהִתְלוֹנֵן". זה בדיוק החמס או חיזבאללא, ששולחים טיליהם ורוצחיהם להרוג חפים מפשע שבקרבנו, ומתאוננים ומתבכינים על כי ישראל מסכלת זממם ואז הם ממהרים להתלונן על ישראל בפני האו"ם, אשר הוא נוהג במשוא פנים ומשרת את עניינים בקבלת גינויים והחלטות נגד ישראל ושם את המאוימים ברצח לפושעים ואת הרוצחים לחפים מפשע. עמנו איננו תמים עד כדי לסמוך על מצפון אובדי דרך ושונאי ישראל, הוא בוטח רק בכוחו וברוחו האיתנה ובאמונתו שמחזקת אותו לעמוד מול אויביו ולהביס אותם. וכאשר ישראל מכה אותו שוק על ירך במקום מחבואו בגני ילדים ובבתי ספר ובמרפאות, קמים אובדי דרך מקרב בני עמנו בעולם בארה"ב ובאנגליה ובמדינות מתחסדות אחרות. ומכנים את ישראל פושעת מלחמה וגזענית ועוד כאלה וכאלה תארים ושמים את הרוצחים למסכנים. הרוצחים הטרוריסטים מתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית בבתי ספר ובבתי חולים ומקריבים בני עמם כדי לתת תוקף לאלץ את ישראל להכותתבהם במקום המצאם ולהאשים את ישראל כפושעי מלחמה. לשמחתנו הָעֹרֶף שלנו יציב ומוצק ואיננו מתבכין על כל טיל שנורא לכוונו ומוסיף לעמוד במקומו, כי שום טיל לא יעקור ישראל מארצו ומנחלתו, ארץ זבת חלב ודבש. ארץ השופעת רוך ואהבה, ומנעימה את חיי תושביה בטוב ובנעים בחלב ודבש.

כל העם צבא

זו אמירה של בן-גוריון, אמירה קולעת והנה באה פרשת במדבר ומגבה אמירה זו, כי בפרשה זו מדובר מפקד כל יוצאי צבא מבן עשרים שנה ומעלה. זה צבא העם זו לא אמירה בעלמה. מארגנים את השבטים. כסדרם ראובן, שמעון, לוי וכו' .... ואמנם אליצור משבט ראובן עמד בראש החילות ועינן משבט נפתלי בסוף. בעל הטורים (בעל הטורים הוא רבי יעקב בן אשר בן הרא"ש 1270-1340) מוצא רמז לדבר בשירת האזינו שם נאמר: יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. (דברים לב/י), כלומר במלה יצרנהו רומז על אליצור ובמלה עינו רומז על עינן. ומוסיף הכתוב לאמר: ואת כל העדה הקהיל באחד לחדש השני וַיִּתְיָלְדוּ על משפחותם לבית אבותם וגו'. . . (א/יח) הביטוי ויתילדו משמעה לא לאלה "שנולדו", זה מצביע על יִחוּסָם השבטי ולדגל שלהם. המפקד נעשה כדי להערך מול האויבים שיזדמנו לבני ישראל בדרכם. המתפקדים היו הצבא הראשון של עם ישראל, דהיינו צה"ל ראשון. גם בני שבט לוי נכללו במתפקדים לצבא כיחידת השירותים שזו עבודה קשה ומפרכת. השמירה על השושלת לפי שבטי ישראל עתידה להיות בעלת חשיבות בבוא ישראל להתנחל בארץ. כיון שההתרחשויות במדינת ישראל חוזרות על עצמן אך בצורות שונות גם הסיכום הבא חוזר במקצת על אשר כבר נכתב ונאמר ומתברר כי הוא תמיד נכון.

אכן חָשׁוּב אִחוּד הַשּׁוּרָה פָּחוֹת חֲשׁוּבָה הַשְּׂרָרָה
כְּלָל שֶׁפּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ צוּרָה הוּא גָּם נִשְכַּח בִּמְהֵרֶה
אַל תֵהֵא קָטֶגוֹר נוֹקְשֶׁה וּלְמָחֳרַת סָנֶגוֹר לְמַעֲשֶׂה
אַל תִּרְאֶה בָּעָם רַק הָמוֹן וְלֹא עִוֵּר מְפַגֵּר וְלֹא נָבוֹן
עוֹד תֻּפְתַּע לָדַעַת שֶׁהוּא חָכָם מֵיוֹשְׁבֵי הַסָּלוֹן
לֶך וּלְמַד חָכְמָה וְגָם כְּלָל לְמַד חָכְמָה וְדַעַת מֵחָזָ"ל
אַל תְּמָהֵר לִשְׁבּוֹר כֶּלִים לְלָעַג וְקֶלֶס עַצְמֶך תָּשִׂים

דַּבֵּר הַיּוֹם וְַדע שֶׁיֵּשׁ מָחָר כי עַל דִּבְרָתְךָ הָעָם בְּךָ בָּחַר
אַמֵּץ לְךָ צֶדֶק יֹשֶׁר וְאֱמֶת וְרַק עִם מֵצְפּוּנְךָ הִתְעַמֵּת

וּלְתּוֹעֶה דֶּרֶך נֹאמַר לוֹ דַּי אַהֲבָתָּם לְךָ מִשִּׁנְאַת מֹרְדְכַי
הם יוֹלִיכוּךָ אִתָּם שׁוֹלָל לוּ הָיִיתָ שָׁם לֹא הָיִיתָ נִגְאַל
עוֹד נַדִבִּיר כֹּל שׂוֹנְאֵינוּ וְקִצָם יָבוֹא בְּכֹחַ עֲמִידָתֶנוּ
לחדול לְדַבֵּר וּלְהִתְרַבְרֵב כִּי הַדְּבּוֹר שֶׁלָּנוּ נַשֶׁק לָאוֹיֶב
אָז תַחֲרִישֻן ויִלָחֵם לָכֶם זוֹ הְַבְטַָחַת הֵשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם
רָאִינוּ כִּי זֶה קָרָה בַּמִּדְבָּר בכַך נַבְטִיחַ לָנוּ אֶת הַמָּחָר

עִיר הַשָׁלוֹם

לכבוד יום ירושלים שחל בכ"ח באייר תשע"ו

יִשֹרָאֵל שַבֵחַ ירוּשָלַיִם עִיר וָאֵם הַלֵל אֶת עִיר הַשֵם "ירוּ" "שָלֵם"
עִיר וּכרַך שֶיִשֹרָאֵל בָה הִתבָרַךְ עִיר שֶל קֹדֶש שֶגַם הָחֹל בָה נִכרַך
עִיר שֶל מָטָה לָנוּ שֶאֱלֹהִים בֵרַך ועִיר שֶל מַעלָה לוֹ לִשְמוֹ יִתבָרַך
מִמֶנָּה יָצְאָה וְתֵצֵא תּוֹרָה לַגּוֹיִים וְגַם לדָרֵיהָ יִשְֹרָאֵל שֶבָה מצוּיִים
אוֹמרִים כִי הִיא עִיר שֶל שָלוֹם הָיֹה תִהיֶה וְהֶחָזוֹן לא יִוָּתֵר חָלוֹם
הַשָלום בֹא יָבֹא וּבַמוֹרִיָה יִשכוֹן וְחָזוֹן אַחֲרִית הַיָמִים יָקוּם ויִכוֹן

אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.


סיום ספירת העמר

סיום ספירת העומר מביא אותנו להשלמת שבעה שבועות שהוא גם חג השבועות. הדגש גאן על מועד קציר חטים הוא הָעֹמֶר. השיא בסיום ספירת העומר בקריאת מגילת רות שאמרה לְבֹעַזולחמותה: אלקטה נא ואספתי בָּעֳמָרִים (ב/ז) השיא בשבועות היא שאלת הגיור של רות והכללתה כחלק מעם ישראל, לא רק אלא שממנה עתיד לצאת בית דוד והמשיח. הגיור אז נראה פשוט ביותר ובתבטא במלים אלה שרות אמרה לחמותה: באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהיך אלוהי (א/טז). מודגשה כאן הדרך להסתפח לעם ישראל, היא אהבת עם ישראל ותורתו ואמונתו לא כל דבר אחר. כי רות באה מבית עשיר במואב ויכלה לחיות חיי רוחה ואין להטיל ספק בדבריה כי היר הולכת אחרי חמותה נעמי במטרה להפיק תועלת חמרית, כי לנעמי לא נשארה נחלה ואין מה לחמוד. זה ההבדל בין תרתישראל לדרכי המרת הדת אצל הנצרות והאיסלאם. הנצרות מפתה את האדם בפיתויים חמריים כדי לקבל עליו את הנצרות ואילו האיסלאם כופה את הדת בכוח החרב. זה מסביר מדוע נשאר עמנו קטן ואילו הנצרות והאיסלאם מונים מיליארדים. מגילת רות מלאה בסמלים ובמשמעויות ולא בכדי מיחסים חשיבות למגילה זו בחג מתן תורה. תחילה הנפשות הועלות במגילה ובמשמעות השמות:

אלימלך - אלי-מלך מבטא את דבקותו של האיש באלוהיו ואילו שם רעיתו נעמי - "נָעָה עִמִּי" מבטא את הקשר המשפחתי ודבקותה בקיומו ואילו שמות ילדי אלימלך ונעמי מסמלים את סופם, בגלל התנהגותם שלא הייתה כמצופה מהם כבני ישראל בנושאם נשים מואביות שיש בכך מעין התבוללות. האחר מחלון שמרמז על חוֹלָי "מחלה" וּמַוֶת והשני כליון שמרמז כי יכלה וימות בטרם זמנו מאותה סיבה. והנה שמות נשות מחלון וכליון מסמלים אף הם את התנהגותם של נשים אלה בעת מבחן: ערפה - שבקלות פנתה עורף לנעמי עם מות בעלה ואילו רות - רוץ (בחילוף האותיות ת' ב-צ', שזה מקבל בשפות הארמית והעברית) רות רצה עם חמותה בעוני ובדלות ודבקה בה ובאלוהיה ובעמה ללא תנאי. בהמשך מופיע בֹּעַז - או בוֹ-עֹז לקים את "הֵגְּאֻלָּה" בשאתו את רות לאשה ולא היה בחר בחליצה.

לסיכום הפרשה, אחזור על רוח דברי בדרשה, שבימים אלה יש להם משמעות רבה, שקבלו ביטוי בדברי השירה בפתיחה ומן הראוי שנשנן אותם שוב, לחיזוק דבקותנו באדם, באדמה
שבנינו נלחמים למענה.