התרגיל ושבריו

את חיזוק הקואליציה ניתן היה להשיג באמצעות מהלך מסוכן של בחירות חדשות, ומהלך פחות מסוכן ויותר קצר בזמן, של הרחבת הבסיס הפרלמנטרי, על-ידי צרוף מפלגה או מפלגות נוספות לקואליציה על בסיס של השתתפות ולא של חלוקת השלטון. צרוף מפלגות נוספות חייב היה להבטיח שלא יתערער הבסיס הקיים של הקואליציה. לכן, שמאל קיצוני לא בא בחשבון, מפלגות אנטי-ציוניות שתומכות "במדינת כל אזרחיה" אינן באות בחשבון ומפלגה שכל קיומה מתבסס על הצורך להגיע לשלטון בהקדם וכמעט בכל מחיר דוגמת "יש עתיד", אינה רצויה. נותרו שתי מועמדות: "המחנה הציוני" (ובעצם "העבודה") ו"ישראל ביתנו". "ישראל ביתנו" היא הקטנה מבין השתיים, אבל גם הנוחה יותר, על שום מגוון הזיקות שבינה לבין חברות הקואליציה הקיימת. דרישת המינימום מבחינת נתניהו הייתה צרוף של אחת מהן, לפחות. הוא נהג בהגינות ובזהירות כאשר הסביר שהוא מעדיף את השתיים יחד, אבל יסתפק גם באחת. כמו-כן, הבהיר שמבחינת מחנהו "ישראל ביתנו" עדיפה.

נתניהו נערך לקליטת שותפים נוספים בקואליציה והכין לכך את האמצעים - תפקידים (למשל: תפקידי שרים ששמר נתניהו בידיו לאפשרות של צירוף שותף או שותפים נוספים לקואליציה), מהלכים מדיניים שונים (כגון: ריסון קצב הבנייה באיו"ש, מדיניות ממותנת מול עזה ואינתיפאדת הסכינים ועיכוב חקיקה) והקצאות תקציביות. נתניהו הינו מתמרן פוליטי מנוסה, ואין לו קושי גדול מדי לנהל תהליכים פנימיים מורכבים לפרק זמן קצוב ולאתר את שעת הכושר לבצע ולקבוע מציאות חדשה.

שעת הכושר הגיעה כאשר התחברו אצל נתניהו שלושה מהלכים מאתגרים, שלא היו לרוחו: א. היוזמה המדינית הצרפתית, שבוצעה בברכת ארה"ב, בידיעת המדינות הערביות המכונות מתונות, ותוך הסכמה למהלך המנוגד לרצונה של ישראל. ב. כירסום האמון מול שר הביטחון, ששכח כנראה שצה"ל הוא נכס לאומי לא רכוש משרדי, וגילה נטיות מוגברות מדי לנהל מדיניות עצמאית מזו של ראש הממשלה ואף לעומתית. ג. שגיאות גסות של הרצוג, ששכח שהוא מצטרף לקואליצייה בראשות נתניהו ולא עוסק בניהול מדיניות חוץ עצמאית בשרות "העולם הנאור".

בביצוע המהלך התכוון נתניהו להשיג כמה וכמה יעדים בעת ובעונה אחת:

לטרפד את המהלך הצרפתי - ישראל אינה סומכת על צרפת מסיבות מובנות. אינה מעוניינת בוועידה בינלאומית אלא במו"מ ישיר בין הצדדים, מתנגדת לבינאום הסיכסוך ומוכנה לדיון אזורי של הנוגעים בדבר, אך ללא שותפים מזיקים ובלתי קרואים.

בטרם יכנס למו"מ, נתניהו מבקש לבחון בזהירות, כדרכו, אם המדינות הסוניות המתונות כביכול, מוכנות להתקדם במו"מ דו-צדדי ישראלי-ערבי ללא אולטימטומים, והאם נקודות המבט שלהן כיום בשלות לשינוי ולפשרה אמיתית. מן הדברים שאמר בפתיחת מושב בהכנסת השבוע ברור שנתניהו אינו הולך להסדר המבוסס על קוי 67, חלוקת ירושלים ואי-הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי.

לאותת לערבים שהדרך להידברות עוברת בירושלים - היוזמה הצרפתית, ההצעה של אבו מאזן לפגישה בפריס, הוועידה שאליה הצטרפו מדינות ערביות נוספות אשר "הסכימו" להשאיר את ישראל בחוץ - אינם באים בחשבון ואינם מצע ראוי ליצירת אמון. בסכסוך יש שני צדדים: ישראלי וערבי, הם אלה שצריכים לדון, ואחר כך "למכור" את התוצאות לעמיהם. אם יחליטו הצדדים למו"מ במשותף, להזמין אליו צדדים שלישיים - תפאדלו.

בשיתוף פעולה אזורי ישנם סיכויים וישנם סיכונים. הסיכויים הם: שלום, הגדלת הביטחון, שת"פ כלכלי ושת"פ ביטחוני נגד אויבים משותפים - אירן והאיסלאם הפונדמנטליסטי. הסיכונים הם: מילכוד מדיני, החלשת ישראל, ניצול המערב המתקפל ללחץ על ישראל, מסע השמצה בינלאומי מאורגן שינסה להעמיד את ישראל במוקד כל כשלון מדיני אפשרי, דירבון נוסף למרוץ חימוש אזורי אנטי-ישראלי, בעזרת המערב.

סכנה מוחשית נוספת היא מתן לגיטימציה להגברת הטרור נגד ישראל. ישראל חייבת להיות בטוחה שהערבים בחרו "בחירה אסטרטגית" בשלום ואינם חותרים למשהו אחר. הביטחון היחיד הוא שינויים בעמדות היסוד שלהם, ומבנה הסכם שיש בו ויתורים הדדיים ומאוזנים. ניירות אינם תמורה הולמת, ונוסחת "שטחים תמורת שלום", אינה תואמת עוד את דרישות המינימום.

הובלה אולטימטיבית של השמאל במו"מ האזורי, תביא לכך שהנאמנות תהיה נתונה "ליפי הנפש" במקום ל"יפה-נוף" וזה אינו תואם-ביבי. כל מהלך שהאירופים יהיו שושבינים אקטיביים בו, לפי עמדותיהם המוצהרות וההיסטוריות, יהיה מהלך של מכירה כללית של ישראל. הספיק לנו ההומניזם האירופי במלחמת העולם השנייה ובחמישים השנים מאז, בכדי להזהר ממנו כמפני אש.

התנעת מהלך מדיני רציני, עשויה לחולל משבר אזורי - ארגוני הסרוב והטרור הפונדמנטליסטי: חמאס, ISIS, חיזבאללה, אל-קאעידה ואחרים - ינסו לטרפד אותו על-ידי חימום הגבולות. במצב כזה, עשויה ישראל להדרש להבלגה בלתי סבירה, לוויתורים מרחיקי לכת או לשניהם. אם תאלץ להתנגד לכך ולהפעיל כוח, צריך ראש הממשלה לדעת שהקבינט מאחוריו, צמרת מערכת הביטחון מאחוריו ומצב הממשלה יציב. אין הוא יכול או צריך לחשוש שוב "ממרד פנימי" במערכות אלה, כזה שחווה ערב ההחלטה על תקיפת הגרעין האירני (2010 - 2012), או להיות תלוי בגחמה של פרט כזה או אחר במפלגה או בממשלה.

תקציב והרחבת הקואליציה - ראש הממשלה עמד בפני שני אילוצים פנימיים: א. הכרח להעביר את תקציב המדינה ללא סחבת, קשיים וסחיטות פוליטיות. מדובר בתקציב דו-שנתי, ובתקציב כזה נדרשים תמרונים פוליטיים לא מבוטלים מצד ראש הממשלה בכדי לענות באמצעותו על השינויים הרבים שהדינמיקה הכלכלית והפוליטית שלנו יזמנו לנו בשנתיים הבאות. ב. תביעתו של כחלון להרחבת הקואליציה, תביעה שהוא חוזר ומעלה בקביעות מסיבות השמורות עימו. הממשלה מכהנת כבר למעלה משנה ועד כה הדבר טרם הסתייע הדבר. גם מול לחצי כחלון והסתייגויותיו, עדיפה לראש הממשלה קואליציה רחבה יותר מהקיימת.

סחטנות המחנה הציוני - ככל שהתקדם המו"מ, התברר ש"המחנה הציוני" ובמיוחד מפלגת העבודה, רואים בכוונת ראש הממשלה להרחיב את הקואליציה, הזדמנות לשנות מבפנים את אופיה ואת אופי תיפקודה, באמצעות שני מהלכים: א. מו"מ עם הערבים בחסות בינלאומית, כשהם מסתייעים בה כדי להוביל את ישראל בדרכם ולא בדרכו של הימין. ב. סרוס כושר ההחלטה של

מחנה הימין, שגילה סימני התחזקות והתבגרות בזמן האחרון, שהיה לצנינים בעיני השמאל. השמאל התכוון לממש סרוס זה באמצעות תביעות רחבות לזכויות וטו על מהלכים של הקואליציה הנוכחית, מהם כאלה שנמצאים כבר בתהליך וממתינים להשלמתו זמן רב. ניתן להניח שבמרחב שבין תפקידים לבין זכויות וטו מהותיות, היה השמאל מוכן לוותר על תפקידים בתמורה להעמקת כושר הסרוס. בנקודה מסוימת שכח השמאל שזו איננה הקמת קואליציה חדשה וממשלת ליכוד לאומי, אלא הצטרפות של השמאל לממשלה קיימת.

ניצול רצונם של ליברמן והרצוג "להתקדם בחיים" - ליברמן דיבר הרבה מאז הוקמה הממשלה הנוכחית. בהדרגה הבין מה שהתחיל להבין גם הרצוג, שישיבה באופוזיציה היא בעצם התייבשות בשמש אי-העשיה והעלמות מהירה למדי מתודעת הציבור. שניהם החליטו - כל אחד בדרכו, בשיטתו ובסיגנונו - לשנות כיוון ולחזור לעשייה. אצל ליברמן, השאלה הייתה אישית - מה הוא מרוויח ממהלך כזה? שידרוגו לשר ביטחון היה פיתוי שלא יכול לעמוד נגדו - שח-מט לטובת נתניהו.

אצל הרצוג, היו השיקול הפרסונלי והמפלגתי שזורים זה בזה - חזרה למרכז הבמה בתפקיד שר-החוץ (שידרוג אישי), עם הובלת תהליך מדיני (תיקון מפלגתי) ומספר משרדים בעלי השפעה (אתנן מפלגתי), הגנה על בית המשפט (תיקון אידיאולוגי- סקטוריאלי) והאיש השני בחשיבותו בממשלה (תיקון "ספר התפקידים" שלו מול יריבו הפוליטי הרציני ביותר - לפיד).

במהלך שביצע נתניהו השיג את כל המטרות במחיר של רעש ציבורי נסבל ומספר גינויים במערכת הבינלאומית. סביר להניח שעדכן את סיסי, השחקו הראשי במחנה הערבי המתון, בכוונותיו ושיקוליו. כמו-כן, הוציא משווי-משקל את יריביו הפוליטיים והחזיר לידיו את השליטה.

מכאן פתוחה לפניו הדרך לנסות בחודשים הקרובים מהלך מדיני מול המדינות הסוניות המתונות ולנוכח פני המערב המתלהם. אם יתברר שישנם פרטנרים ויש נכונות למהלכים מסוג חדש - יתקדם. האינדיקציות הראשונות מכוון סעודיה ומצרים, המדברות בפעם הראשונה על כך שההצעה הסעודית מ-2002, אינה קשיחה יותר, הן צעד בכיוון הנכון. אם חמאס לא ישמור על שקט, יהיה ליברמן במקום בכדי לטפל גם בסוגיות ממין זה.

ללא ספק שעור מעניין בפוליטיקה יישומית מוכללת.