אל אנשי השמאל,
אני כותבת לכם מתוך קולות המאבק המתערבלים בענני אבק, ומתוך תחושה של כאב ברגעים קשים וגדולים. רוצה לשתף אתכם בדברים שקורים ולא רואים אותם. רוצה להרגיש אתכם, אנשי השמאל, האם אתם עדיין לידי, אוחזים בצדי השמאלי, האם יש שמאל אמיתי שפתוח לשמוע צעקות מימין?
כי אם תקשיבו באמת, תיווכחו שמשהו חדש נולד, מתוך המציאות הקשה הזאת, שאולי מזמין את כולנו לשינוי. אנסה להעביר, לספר, כמה קולות משם.
ההתכנסות בנתיבות היתה משהו אחר - לא רק הפגנה, לא רק מאבק כוח. היה משהו אחר בהמון האנשים, שבאו בנהירה עצומה ושקטה. שקט רועם, המון שמבקש את נפשו, פונה לאלוהיו. את קולות השקט הזה קטעו קולות הנאומים שגם הם כבר נשמעו אחרת. התהלוכה לכפר מימון עם סיום העצרת כבר היתה בשקט גמור, בחושך, המון צעירים, בעיקר משפחות וילדים, הולכים אל השחור, אולי בסופו יהיה אור.
הימים של הישיבה בכפר מימון - היה בהם משהו אחר. עשרות אלפי אנשים יושבים וממתינים. מכל מקום נשמעות שיחות, תפילות, בכל מקום מעגלים של שיעורים, ילדים מתרוצצים, באסטות וקולות רוכלים: קרח בשקל, סנדוויץ' בשניים, כי כבר לא נותר כסף לאנשים. מצור שוקק חיים, והכל בשקט, כמעט בלי התלהמות, בציפייה. עוצמה של בועה. כי מעלינו שמר "האח הגדול", הצ'פלין, כי במשך היום והלילה, כל כמה דקות, רעם המסוק (אותו מסוק שהיה יכול לזהות את הפצמ"רים ולחסוך חיי אדם בנווה דקלים ולא ניתן היה להפעילו "מטעמי חסכון"...), יום ולילה, מעל הבועה, לשמור שמא.... מה?
מה?
בתוך המחנה, מדי פעם, במיוחד בזמנים רגישים, עבר כרוז והזכיר לאנשים: "בלי אלימות פיסית ומילולית". מסביב לבועה הרכה והפועמת הזאת, שמכריזה באופן ברור וגלוי - שהיא מתכוונת להיות בלתי אלימה - עשרות אלפי חיילים ושוטרים, שומרים בנחישות שמא.... מה?
האנשים והרבנים והילדים יפרצו ויבקיעו את מה?...
לפעמים אני פורצת בצחוק מול האבסורד, לפעמים אני בוכה. כי מול הכוח הנשגב הזה עומדות המערכות בנחישות להפעיל את הדיביזיות שיש ושאין, להכניע. ואני שואלת, אם עדיין יש אנשי שמאל שפויים, ישרים, שמסוגלים להגיד די לחגיגה האבסורדית הזאת, לשאול, לחפש דרך אחרת לפתרון.
מי שהבין זאת במידה מסוימת היו אלפי החיילים והשוטרים שהמגע איתם היה לרוב רך ורגיש. הם שמעו את עוצמת השקט והרכות והתרככו. למחסומים בכבישים המובילים לכפר מימון הקולות האלה לא הגיעו. חיילים ושוטרים עמדו במחסומים במכאניות. היו מקרים רבים (השמורים עמי) של כיפופי ידיים, דחיפות ומעצרים, על דברים של מה בכך - ("שתוק ואל תשאל", "אל תפתח את הפה"). מזכיר לכם משהו? שנים רבות אנחנו - מנחם ואני - כואבים את המצוקה הפלשתינית במחסומים ומנסים לתקן.
ואני שואלת: חיילים במחסומים בתקומה ובכפר עזה?! עד אנה תוליך אותנו ההיסטריה הזאת, ואיפה אתם?! איפה אתם לשמוע איתי את הקולות החדשים הבוקעים מתוך מחנה הימין, שנלחם על קיומו, בשיא המאבק - קולות רכים שפתוחים גם להקשבה?
איפה אתם לשמוע את הקולות החדשים של אזרחים וחיילים, שנאבקים בנו בגוש קטיף ובעוטף עזה, במגע חדש שטרם ידענו?
ואתם, אני שואלת, השמאל הישראלי, מוכנים להקשיב? מוכנים להצטרף לתהליך של שינוי, להתחיל לראות שגם בשטח מתרחש עכשיו משהו אחר, שיש לו עוצמה אבל אינו אלים, ואולי יוכל להוליך את כולנו להבנות חדשות?
אנחנו זקוקים לצד שלכם, "כי בלעדיכם אנחנו חצי בן-אדם"...
מצפה לתגובותיכם,
הדסה פרומן
