"פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה", אומר סקיני במחזהו של ג'ון פטריק "בית התה של ירח אוגוסט". פירושו של ביטוי מפורסם זה הוא, שהמוסר הוא עניין יחסי ותלוי הקשר. מה שייחשב לפורנוגרפיה במקום אחד, יהיה תמים לחלוטין במקום אחר.

אפרים קישון שלנו אמר דברים דומים ב"סלאח שבתי". מזכירת הקיבוץ נוזפת בסלאח, המבקש נדוניה תמורת בתו, ודורשת ממנו "לזנוח את המנהגים הברבריים שהבאתם איתכם". באחת השורות החזקות ביותר בסרט, משיב לה סלאח: "למה בר...בר...בר... המילה הזאת? כי אתם לא רגילים לזה? ואם המנהג אצלנו היה שכל אב נותן לבתו 100 לירות – גם אז הייתם אומרים שזה בר...בר...בר... המילה הזאת?".

אלא שכאן חייבים לשאול: האם יש לראות בחיוב את היחסיות של המוסר? נלך הרבה אחורה, לסדום ועמורה. לא לחינם הפכו שתי הערים הללו למטבע לשון המציינת שחיתות ואנוכיות חסרות גבול. אך הסדומיים כלל לא חשבו שהם מושחתים. לדעתם, נכון למנוע מעניים להיכנס לעיר, ונכון להעניש את מי שמסייע להם ובכך מעודד אותם לבוא שוב. אם המוסר הוא יחסי, מה אנחנו רוצים מהם? זה מה שנראה להם מתאים לזמן ולמקום.

נקפוץ אלפי שנים קדימה, אל גרמניה הנאצית. אדולף היטלר וחבר מרעיו היו משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון כאשר הם משמידים את יהדות אירופה. זה אפילו היה חוקי. האם מישהו יאמר שרצח עם איננו פשע אם מבצעיו סבורים שהוא לגיטימי? ודאי שלא, כי יש מוסר אנושי אוניברסלי. אבל מי קובע אותו?

יתרה מזאת: אם המוסר הוא יחסי, אם הוא משתנה מעת לעת, אם יש לו גוונים שונים במקומות שונים – כיצד ניתן להעניש על חריגה ממנו? מדוע להסתובב לבוש זוהי הנורמה ועירום בפומבי הוא חריגה ממנה? כי זה מה שהאירופים רגילים? במה ההרגל שלהם טוב יותר מזה של האפריקנים? ומי קבע שקניבליזם הוא פסול? המערב שמסתייג ממנו; אבל יש תרבויות שבכלל לא מתרגשות מאכילת אדם.

כל ההקדמה הזאת נועדה להדגים את הצורך במוסר ברור, כזה שאינו משתנה לפי אופנות מתחלפות. המוסר צריך להיות מצפן, לא שבשבת. וליהודים שומרי מצוות יש מצפן כזה: התורה. נכון, היא נכתבה לפני אלפי שנים – אבל אנחנו מאמינים שהיא אלוהית ולכן נצחית. אנחנו מאמינים שביסודה עומדות היכרותו של הבורא עם ברואיו, וידיעתו מה נחוץ כדי להפוך אותם לטובים יותר. כי זוהי מטרתה של התורה: לשפר את האדם.

לכן, כאשר התורה קובעת שהומוסקסואליות היא תועבה – אני לא מתווכח איתה. אני מקבל את המוסר העילאי שלה בנושא זה כמו בכל הנושאים, ולא מתחיל לדון בשאלה האם הוא תקף גם במאה ה-21. אני לא בודק מה עומד מאחוריו, משום שאם אעשה זאת – מהר מאוד אגיע למסקנה שהוא לא חל עלי או לא חל על מישהו אחר. כפי שחכמינו מספרים על שלמה המלך, אשר סבר שהוא יכול להתעלם מן המגבלות שהוטלו על מלכי ישראל משום שלא יחטא – ועד מהרה הקים בירושלים מקדשים אליליים.

קל להבין את הצורך במצפן מוסרי אם בוחנים התנהגויות מיניות אחרות שלדעת הכל הן פסולות. גילוי עריות, במיוחד בין אב לבתו, הוא אולי המעשה המיני המתועב ביותר שניתן להעלות על הדעת. אך מי לידנו יתקע, שבעוד 20 שנה או 200 שנה, לא ישתנה המוסר הזה? מי מבטיח לנו, שבעוד שני דורות או עשרה דורות, לא תחשוב האנושות שאם מדובר בבת בוגרת המקיימת בהסכמה יחסי מין עם אביה – אין בכך פסול? אם המוסר יכול להשתנות, אם אין קווים אדומים שלא חוצים אותם ויהי מה – זה בהחלט יכול לקרות.

לא מאמינים שזה יכול לקרות? קחו את גואל רצון, שהשבוע נשלח סופית לסיים את חייו בכלא. בית המשפט המחוזי קבע, וזו קביעה חלוטה, שנשותיו ובנותיו – שלעיתים היו גם וגם – יכלו לעזוב את החבורה החולנית שהנהיג רצון. כלומר: לפחות בחלק מן המקרים, היחסים המעוותים הללו היו בהסכמה. אז למה הוא נשלח לכלא? – כי המוסר שלנו קובע שזה פסול בתכלית. אבל מה יקרה אם הגואל-רצונים של העתיד ישכנעו את החברה שזה בסדר?

ההסבר ש"זו הנטייה הטבעית" אינו יכול לתת צידוק לכל התנהגות מינית. אנו לא מוכנים לקבל "נטייה טבעית" של אב לשכב עם בתו, גם בהסכמתה. אנו לא מוכנים לקבל "נטייה טבעית" לפדופיליה, גם כאשר גיל הבגרות המינית הולך ויורד. אז למה החברה דורשת מאיתנו לקבל "נטייה טבעית" להומוסקסואליות? כי המוסר השתנה; אבל שינוי של המוסר הוא מדרון חלקלק, שסופו תהום ללא מוצא.

אני רוצה עוגן. אני רוצה עקרונות מוסריים שיחייבו אותי כשם שחייבו את הורי וכשם שיחייבו את ילדי. אני רוצה להיות בטוח שנכדי ונכדותי יהיו מוגנים מפני התנהגות מינית סוטה, גם אם מישהו ישכנע אותם שהיא איננה כזאת. אני לא יכול להיות בטוח בכך, אם החברה שסביבי טוענת שהתנהגות מינית סוטה היא עניין יחסי של מוסכמות, היכולות להתהפך לפי משבי רוח ומצבי רוח. כדי לשמור על עצמנו, המוסר לא יכול להיות שבשבת. הוא חייב להיות מצפן.