קרע שעלול לא לרצות להתאחות

קשה לי עד למאוד להבין, למעשה אודה כי נבצר ממני להבין, את התבונה האסטרטגית של הרבנים התובעים מצה"ל, להגדיר את הלהטבי"ם כסוטים על כל המשתמע מכך. איש אינו תובע משום רב לעקור את הפסוקים הרואים במגע מיני הומוסקסואלי תועבה מן התורה. זה לא בכוחם. אבל גם כפיית הפסוקים האלה על החברה הישראלית, איננו בכוחם. העולם של היום יודע, ידיעה שאינה שנויה במחלוקת, שאחוז גבוה - שאם מתרגמים אותו למספרים מגיע למאות מיליוני אנשים ונשים בעולם - הם בעלי נטייה מינית שאינה מותרת על-פי דיני מרבית הדתות ובראשן כל הדתות המונותאיסטיות, אבל הפכה לא רק למותרת אלא ללגיטימית בארצות רבות, כולל ישראל.

בתי המשפט מכירים בשוויון זכויותיהם של ההומוסקסואלים למיניהם ברוב החברות שבעולם החופשי . הם נקלטים לשירות המדינה, לצבא, לחינוך, מעמדם כהורים מוכר ונישואים בין בני אותו המין מקובלים לרוב. אם האחוז הזה מיתרגם למספר של בני אדם בישראל, הוא מורה על כמה מאות אלפי בעלי מיניות המוגדרת על-ידי הרב לוינשטיין כנטייה מינית של סוטים. מעבר לכל מחלוקת על ערכים או על מוסר או על גידרי ההבדל בין אכילת בשר טריפה המוגדר על-ידי התורה כתועבה לבין משכב זכר החולק אותו גינוי נחרץ, אין מציאות פוליטית חברתית המאפשרת לחברה הישראלית ובתוכה לצה"ל להיכנע לתביעה לראות בהומוסקסואלים סוטים. סוטים הם חוטאים. סוטים אינם זכאים למלא הזכויות לפני החוק בהם זכאים חפים מנטייה מינית שונה. ההכרה בשוויון זכויותיהם של להטב"ים היא חוק המדינה ואין איש יכול להוליך עצמו שולל בהאמינו כי הוא יכול לבדל את צה"ל ממערכת החוקים הישראלית, או בעצם את ישראל ממערכת החקיקה הכמעט אוניברסאלית, או את החברה של היום ממערכת הערכים על פיה חיים מיליארדים של אנשים את חייהם.

בר חורין

ההכרה בעובדה כי ההומסקסואליות אינה בחירה - לפחות לא לרוב - אלא אחד מן הנתונים הבונים את אישיותו וזהותו של היחיד בכל חברה, היא הכרה חוצה גבולות. גם מי שסובר מכוח אמונתו הדתית כי חברה אינה יכולה להשלים עם הלגיטימיות של העובדה הזאת, אינו יכול לתבוע כי היחיד יראה את עצמו כבלתי לגיטימי. אין איש בעולם הרשאי לגרום היום לשום איש אסון כזה. ההכרה הרווחת והמאומצת על-ידי המשפט והעולם הערכי היא כי בעל הנטייה המינית תהייה אשר תהייה הוא בר חורין לחיות את זהותו המינית בחופש גמור ובגילוי ובכל חשיפה ציבורית ואינו מועמד עוד לשום גינוי או לשום מדיניות של כפיית המרה או כל כיוצא בזה. צה"ל לא יכול לפרוש מן המציאות הזאת.

אפשר להבין, לא יכול להיות אחרת, כי רבני ישראל המצייתים לדיני תורה, מאותגרים באורח מורכב וכבד משמעות על-ידי הניגוד הקוטבי בין מה שהפסוקים ותורה שבעל פה המלווים אותם תובעים מהם כמחנכים, לבין העובדה כי הם רבניהם של רבבות שומרי תורה ומצוות שאינם יכולים לקבל על עצמם את עולם של הפסוקים, והיום אינם מרגישים אשמה בכך ואינם חיים בצילה של החברה מבוישים או מדוכאים. זה לא אתגר קל. הרבה תבונה, ויצירתיות מתחייבת מרבנים לנוכח המציאות רבת הראשים של חיינו היום, גם כשחיים אלה מתנהלים על-פי תורה ומצוות.

אבל אי-אפשר להבין את המערכה המתנהלת היום לכאורה בצבא, למעשה בתשתיות המשפטיות הערכיות והמוסריות עליהם נבנית המדינה. הרי אי-אפשר לנצח במערכה הזאת, ואילו זה היה אפשרי, חלילה לנו ממה שניצחון כזה היה מביא על מי שמצווה להאהיב את תורת ישראל על הבריות, על כל הבריות.

ולכן, אינני מבין, נבצר ממני להבין את המאבק הנעשה יום יום לסוחף יותר.,ואינני אומר בכך אף לא מילה על מיצובי שלי בסוגיה הזאת. אני חרד חרדה גדולה לתוצאות הוודאיות של המערכה הזאת מפני שהן בונות חומה העלולה להיות בלתי עבירה בין אנשים אחים לגורלם המדיני והביטחוני והקיומי פיזית והקיומי רוחנית בארץ הזאת. האחריות מחייבת לנצור. האחריות מחייבת איפוק. האחריות מחייבת הסכמה כי חינוך למידות או לערכים איננו יכול להיות בנוי על כפיית המידות והערכים על ציבור החי בצוותא גדולה מערכות ערכים מגוונות. האלטרנטיבה היא קרע שעלול לא לרצות עוד להתאחות.