אמרה חתולת רחוב זקנה בחצות של קיץ לחתולה שעמדה דרוכה כמו על משמר על גבי פח אשפה ועיניה ברקת לטושה, בולשות לתוך סמטאות השכונה," הניחי, רדי ונוחי לצדי, מצאתי לי כאן על מפתן של בית קירור חלקה צוננת מרגיעה". "לא אוכל", אמרה החתולה הצעירה הבורקת, "לא כבשתי לי את מעקה הפח הזה כדי לרדת ממנו לו רגע". "חצות", אמרה החתולה הזקנה, "על מי את שולטת, אין חתול שלא נם, אפילו את מדמה לנפשך שאת נמרה, מוטב שתפנימי כי את רק חתול וחתול צריך גם לנוח". "נם או לא נם, אבל מאיים, מאיים בימים, מאיים בלילות, מאיים כשהוא ער ומאיים כשהוא נם. את יודעת מה? אילולי עמדתי על המשמר לא היית גם את מתרווחת רוגעת שם למטה גבירתי", כך אמרה בנימה תקיפה בה הסווה גם עלבון גלוי את סברו.
