שוחחתי אתמול (2.8.16) עם מנהל בכיר בהוצאת ספרים גדולה, ובין השאר דיברנו על ספר מסוים בחקר השואה. הסברתי שאני מסתייג מאוד מהספר, משום שכבר בעמוד השני שלו מצאתי טעות גסה בשמו של קצין נאצי בכיר, ומשום שהמחבר התיימר לתלות שלט על בית שאני יודע שאיננו קיים. ככה זה: כאשר אני תופס אי-דיוק מהותי, ובוודאי שקר מהותי, אני שואל את עצמי "ומה עם מה שאינני יודע", וממילא האמינות יורדת ואף נעלמת.

מה אנחנו צריכים לחשוב, כאשר תוך שעות אחדות - גם כן אתמול - מוכח בצורה שאין למעלה ממנה, שגם פרקליט המדינה וגם המפכ"ל הם שקרנים? איזו אמינות אנחנו יכולים לייחס לשי ניצן ולרוני אלשיך, כאשר אנחנו מגלים שהם שיקרו לגבי עובדות שאין ולא יכולה להיות עליהן מחלוקת? לפחות בעיני, התשובה ברורה: אפס אמינות. וזה כאשר מדובר במי שחוקרים ומעמידים לדין עבריינים, כולל על תרמיות וזיופים, ומבקשים ששקריהם יהוו ראיה נגדם.

זה התחיל עם ניצן והחלטת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בפרשת תצהירו של חן קוגל. כבר בדצמבר שעבר פרסמנו כאן את תצהירו של קוגל בעניינה של מאיה פורמן-רזניק ואת המחיקות שדרשו ממנו בכירות הפרקליטות. המסמכים מוצגים שוב לעיונכם. הם ברורים מאין-כמותם. בניגוד לטענתו של ניצן (שקיבלה גיבוי מיהודה וינשטיין), קוגל לא התבקש למחוק "הגיגים" או "עמדה משפטית", אלא עובדות ועמדות מקצועיות. הנה רק דוגמה אחת:

"הדרישה שד"ר פורמן-רזניק תהיה מועסקת במכון אך תהיה מנועה מלעסוק בכל פעילות שעשויה להוביל להגשת חוות דעת, משמעה ריקון תפקידה מעיקר תוכנו, והיא משולה מבחינתי להעסקתו של טבח במסעדה מבלי לאפשר לו לבשל, או העסקת יועץ משפטי מבלי לאפשר לו לייעץ. ד"ר פורמן-רזניק אינה יכולה להסב את הכשרתה ברפואה משפטית לעיסוק בטיפול בחולים. היא אינה יכולה לעבוד בבית חולים או במרפאה. ביטול זכייתה במכרז או דרישה שלא תכתוב חוות דעת משמעותה חיסול הקריירה של ד"ר פורמן-רזניק כרופאה משפטית, והורדה לטמיון של כל השנים הארוכות בהן עמלה ולמדה את רזי המקצוע, השתלמה והתמקצעה. כל זאת בעקבות ביקורת שנאמרה באופן חד-פעמי כנגד ד"ר פורמן-רזניק במסגרת פסק דין שתלוי ועומד בערעור". שמישהו יראה לי איפה יש פה "הגיג" או "עמדה משפטית".

עכשיו אומרת את זה במפורש ועדת האתיקה - שגם ניצן כפוף למרותה: היו אלה "חלקים עובדתיים מהותיים ועמדות מקצועיות רלוונטיות, היורשים לשורשה של המחלוקת. הוועדה אינה מקבלת את טענת הנילונות כי מדובר ב'הגיגים' בלבד. "קשה מאוד גם לקבל את טענתן החילופית של הנילונות לפיה החלקים שהתבקש ד"ר קוגל לשנות הינם בגדר עמדה משפטית". בפועל הם נגעו ל"עובדות ולעמדות מקצועיות המשקפות את ראייתו המקצועית של ד"ר קוגל ביחס למחלוקת שבין המדינה לד"ר פורמן". ובעברית פשוטה: ניצן שיקר, למרות שיש מסמך ברור וחד-משמעי.

כמה שעות לאחר מכן הודיעה המשטרה על פרישתו של ירון בארי מתפקיד ראש אגף התנועה. על-פי הודעת חטיבת הדוברות של המשטרה - זאת שמעסיקה 100-פלוס שוטרים - "המפכ"ל הודה לבארי על תרומתו הרבה למשטרת ישראל בכלל ועל המהלכים המשמעותיים שהובלו על ידו לחיזוק מחדש של מערך התנועה ובלימת המגמה השלילית שהסתמנה בתחום תאונות הדרכים בשנים האחרונות".

יפה מאוד, אבל שקר גמור. יש נתונים מספריים. לא שלי, אלא של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בארי נכנס לתפקידו בפברואר 2015. בכל שנת 2015 עלה מספר ההרוגים בתאונות דרכים ביותר מ-15%, ומספר התאונות עם נפגעים עלה ב-3%. ואם תאמרו שבארי ירש מצב קשה, אזי נספר לכם שמספר ההרוגים השנה כבר עולה על זה של התקופה המקבילה אשתקד. כלומר: אלשיך משקר לציבור על נתונים עובדתיים, כאלה שלא ניתן לחלוק עליהם. צריך לומר עוד משהו?

פעם היו משקרים לנו בצורה מתוחכמת; היום אין שום בושה ושום רתיעה מלשקר בצורה גסה, בוטה וישירה. פעם היו משחקים בנתונים; היום מסלפים אותם או פשוט מתעלמים מהם. פעם לא העזו להכחיש מסמכים; היום בטוחים שאנחנו לא יודעים לקרוא. והערה בנימה אישית: פעם ידעת שאתה יכול לסמוך על מילה של מי שהתחנך בישיבה או חובש כיפה; ניצן ואלשיך מוכיחים שגם זה כבר לא קיים.

וינסטון סמית, גיבור הספר "1984" של ג'ורג' אורוול, עובד במיניסטריון האמת. בגירסה האורוולית, זהו שם בלשון סגי נהור למשרד הממונה על שכתוב ההיסטוריה. אם היו מקימים אצלנו משרד כזה באותה גירסה, לא הייתה שום בעיה למצוא מי שיעמדו בראשו. לעומת זאת, אם היו מקימים משרד כזה בלי מרכאות - היה קשה מאוד לאייש אותו.