חובה להכיל את הכאב של הזולת

במאמר בהארץ מ-24.7 רוגל אלפר פונה לתאופיק דעדאלה לשלב ידיים, ללכת יחד ו"להקים מפלגה לרעיון הישראלי", כשהוא מתקשה לקבל את קביעתו של תאופיק, שהיהודים שנכנסו להתגורר בעיר לוד עוד במהלך המלחמה היו עבורו "זרים שאין המקום מזהה". במאמר תשובה ב-1.8 של תאמר נפאר, שחקן וכותב שותף של הסרט על העיר לוד "ג'נקשן 48", הוא מקשה על רוגל לאופר כבר בכותרת המאמר "בוא נלך יחד בשתי דרכים נפרדות".

אני שותף לצערו של תאמר נפאר, שרוגל לא נתן את דעתו - שטרם הבקשה מתאופיק ש"אתה ואני נשלב ידיים" כדי ש"נהפוך לכוח משמעותי מאוד במדינה, שטובעת בפאשיזם" - חייבים לדעת להכיל את כאבו של תאופיק, שרואה בבאים לעיר לוד "זרים שאין המקום מזהה".
לבתים בלוד נכנסו פליטי אסון, שפקד את העם היהודי בשואה, אך תאופיק ראה גם נער זר למקום, נער ש"חָצָה עָלֵי גִּ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה - נַעַר עַז וְחָמוּשׁ, נַעַר כְּפִיר וּבָרְחוֹב הַמְּדֻבָּר, אִישׁ זָקֵן וְאִשָֹּׁה נִלְחֲצו מִפָּנָיו עַל הַקִּיר." הוא ראה נער ש"חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב: אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע ... וְנִסָּה!". תאופיק ראה בלוד גם את אימת תוצאת הניסוי - "רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...וְדָמוֹ אֶל הַכֹּתֶל כִּסָּה".

בשביל תאופיק זה לא היה שיר, שפרסם נתן אלתרמן חמישה חודשים אחרי טבח שבוצע במהלך מבצע דני, זה פצע בחיי עמו. זה לא מידע מספרו של אלוף משנה שאול אריאלי "גבול בינינו וביניכם" עמ' 417, זה הפצע של לוד, שחוותה "טבח צעירים שנעצרו בתוך המסגד, וכן ירו ללא הבחנה באנשים ברחובות ולתוך הבתים...". כן, גורשו אנשים וגם היו כאלה שנסו. "מתוך 50.000 מערביי רמלה-לוד נותרו כאלף...". מבחינת תאופיק מי שבא במקום המגורשים והנסים היו אנשים זרים.

תאופיק לא קרא את פקודת דוד בן-גוריון, שפרסם סגן אלוף יצחק רבין ב-12.7.48, יום אחד לפני פרוץ הקרב: "יש לסלק במהירות את התושבים מלוד בלי הקפדה על מיון הגילים... בצע מייד!!"(שם, עמ' 417-8). כן, תאופיק חש בצדק נוכחותם של זרים בבתים של כ-50.000 תושבי לוד-רמלה.

תאופיק לא ישב ב-11.11.1948 בוועידה המדינית של מפ"ם כשישראל גלילי דיווח ש"בכפר סופסף 52 גברים נקשרו בחבל, שולשלו לבור ושם ירו בהם...נשים ביקשו רחמים... 3 מקרי אונס...ילדה בת 14 נאנסה.....מקרי רצח המוניים אף שהרימו דגלים לבנים..." (שם, עמ' 419)

אינני יודע אם תאופיק קרא את שירו של אבא קובנר "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה", צעקת קצין ישראלי בחזית הדרום נגד טבח ושריפת כפרים ערבים, קצין שכמה שנים לפני כן היה פרטיזן ביערות ליטא במלחמה נגד הנאצים. אך עבור תאופיק זרים נכנסו למאות כפרים ולבתים שפונו בערים.

תאופיק בצדק רואה זרים בכל כפר שנהרס. לשם כך הוא לא נזקק לקרוא את שירה של לאה גולדברג "פרש בכפר הרוס" ב"דבר הפועלת" שנה י"ד, חוברת פ' ב-1.10.48, בו שורטטה תמונת צפור, המשחזרת תודעת ילדה פלשתינית בפתחו של כפר הרוס ליד עצי הזית, המסמלים את שורשיות הקיום הפלשתינית שנגדעה - "עַל פְּנֵי הַגְּבָעוֹת מִתְעוֹפֶפֶת צִפּוֹר שֶאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָהּ." אך ישנם עצי זית כרותים הפוגשים "יַלְדָּה עַרְבִיָּה בִּמְבוֹאוֹת הַכְּפָר הֶהָרוּס", בו "מְפַרְפֶּרֶת צִפֹּור כְּתוּמָה" (השיר פורסם גם באוסף השירים "אל תגידו בגת", הוצאת סדק, בעריכת פרופ' חנן חבר, עמ' 74)

רוגל לאופר, לפני שפונים לתאופיק בדבר הקמת מפלגה ישראלית. אנחנו חייבים לצאת ביוזמה של הכלת הכאב העז על הרס מאות כפרים פלשתינים ועקירת תושבים מבתיהם בגירוש ובמנוסה, כשם שאנחנו רוצים שיכילו ויחושו את כאב הטבח הנורא שפקד את עמנו.

כשאתה, רוגל לאופר, פונה בצדק לתאופיק להכיל את כאב השואה שפקדה אותנו, בני העם היהודי, אנחנו חייבים להכיל גם את כאבו של תאופיק ובני עמו, שנעקרו ממאות כפרים. לנו יש חלק בכך.
רוגל לאופר, אני אתך בפנייה לתאופיק, "בֹוא נהיה ישראלים, ביחד". אבל כחברה אנחנו חייבים להקדים וליטול אחריות על מה שעשינו "עַל גָּדֵר הַשּׁוֹעָה לְמַפַּץ אַנְחוֹתָיו שֶׁל הַבַּיִת, כְּדִגְלֵי הַשּׁוֹאָה דּוֹמְמוֹת בִּשְׁחוֹרָן שְׁתֵּי עַבָּיוֹת" (מתוך שירו של המשורר אלכסנדר פן "כפר שדוד", "קול העם", 15.8.1958).

לא רק אלכסנדר פן המשורר העז לטוות באומץ בשירתו פורצת הדרך אנלוגיה עם השואה, עשה זאת גם אהרון ציזלינג - שר החקלאות הראשון של ישראל וחבר קיבוץ עין חרוד, מהחותמים על מגילת העצמאות - שהשווה את מעשי האכזריות כלפי הפלשתינים ב"מבצע חירם" למעשי הנאצים. ( בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים", שנת 1991, עמ' 310). על כך אנחנו חייבים ליטול אחריות.

לא די לדרוש מתאופיק, חובה עלינו לדרוש גם מעצמנו. לצערי, אנחנו נרתעים מלקיחת אחריות, כפי שנטל באומץ המשורר דן פגיס "לַשֶּׁקֶט הַשָּׁרוּף ... לַכְּפָר הַמֵּת וְהֶעָרוּף, לָאֵפֶר הַמַּרְטִיט, לָרַחַשׁ הַנָּטוּשׁ בֵּין הַקּוֹצִים" (דן פגיס, "על המשמר", 6.4.1955)
אסיים בפניה לאומן תאמר נפאר, בוא נלך יחדיו ולא בשתי דרכים נפרדות, כפי שכתבת בעיתון הארץ. חובה עלינו - יהודים ופלשתינים - לנכס לעצמנו את העוצמות המוסריות בשירה של המשוררת הקומוניסטית חיה קדמון, המייחלת כי ליום האביב, שישים קץ למערבולת הדמים, "כִּי תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ זוֹ הָאָרֶץ". (מתוך הפואמה "תאומים ילדה אותנו הארץ", תרבות לעם, ת"א, 1971, עמ' 90-97). את הדרך הזו אני רוצה לעשות יחד אתך, תאמר נפאר, ואל לנו ללכת בשתי דרכים נפרדות. בוא נפנה מבט קדימה ולא נפתור בעיה של האחד בהנצחת האסון של השני.

לתאופיק דעדאלה ולתאמר נפאר אני אומר, הבה נלך קדימה בידיעה, שאיננו עוקרים יהודים, יוצאי עירק ורומניה, יוצאי בולגריה ופולניה, פליטי חרב ושואה אכזרית הבונים את ביתם במכורתם.
לרוגל לאופר אני אומר, שחובה עלינו לשתף בבניית הארץ הזו את אחינו הפלשתינים, שנעקרו ממנה בגירוש או נאלצו לנוס מאדמתם, כי תאומים ילדה אותנו הארץ הזו.