דברים - אפשר קצת יחס

להתייחס. זה מה שאנחנו עושים כל יום, כל היום, מגיבים לגירויים שמעמידה בפנינו המציאות ומעניקים להם יחס הולם על-פי השקפת עולמנו. גם בן/בת הזוג דורשים יחס, והמון. אנחנו נדרשים להתמלא בכמויות אדירות של תשומת לב, אמפטיה, ערנות רגשית ואכפתיות ואיתן לגשת אל המרחב הזוגי.

אך איך מווסתים ומחלקים אותן כמו שצריך, איך יודעים מתי להעניק? כמה? ולמה?

אם היינו משרטטים גרף שישקף את רצף השנים לעומת חמשת חומשי התורה היינו עדים ל"עיוות" היסטורי ממדרגה ראשונה. בספר בראשית נדחסים כמעט אלפיים שנה בשתי פרשות, ולאחריהן אנו עוסקים בהרחבה בחייהם של שלושה אנשים - אברהם, יצחק ויעקב. גם בהמשך הסיפור חוזר על עצמו, מאתיים ושלושים שנה מקבלות פרקים בודדים בספר שמות, ושנתיים וחצי זוכות לתיאור מקיף בשנים וחצי חומשים. יחיד ומיוחד הוא ספר דברים, פה זה כבר ממש קיצוני. חומש שלם עוסק ב... שלושים ושבעה ימים בלבד!

אך הפתרון לתעלומה פשוט וקל - התורה אומנם מתארת עובדות היסטוריות אך היא לא ספר היסטוריה. אין מוקדם ומאוחר, אין קצר וארוך, יש רק מדד אחד - משמעות נצחית. האירועים יקבלו את היחס המתאים בהתאם למדד המיוחד.

כשאנו עומדים נבוכים מול בן/בת הזוג ולא יודעים להגיב למעשיו, עלינו לשקול את התגובה בפלס מדויק - הערות וטענות חסרות פרופורציה על מעידה שלילית עלולה לתת מקום למשהו שלפני כן בכלל לא חשבנו עליו, הצלחה אקראית יכולה להפוך לדרך חיים אם נדע להעצים ולמנף אותה. כל אירוע ותרחיש צריך לקבל את היחס בהתאם למשמעות ולאמת שבו ולא על-פי הביטוי החיצוני שלו, מרשים ככל שיהיה.