לראש ממשלתנו, שר חוצנו, שר כלכלתנו ושר תקשורתנו הייתה השבוע טרוניה נגד חדשות ערוץ 2: צנזרו תגובה שלו. הייתה זו תגובה לכתבה על המינויים בסביבתו של בנימין נתניהו, ממנה השמיט הערוץ את המשפט "זה לא אולפן שישי בלי כתבה מגמתית ומכפישה נגד נתניהו או הימין".

בואו נעשה סדר. אין שום חובה ואין שום הצדקה לפרסם תגובות במלואן, למרות שכך נוהגים אמצעי תקשורת רבים – קצת מתוך עצלות, קצת מתוך בורות וקצת מתוך פחדנות. כשם שלא מפרסמים מילה במילה פסק דין או נאום, אין צורך לפרסם מילה במילה את התגובות עליהם. ודאי שאין שום חובה כזו כאשר התגובה משמיצה – כמו אותו משפט של נתניהו. אמצעי התקשורת ועובדיהם זכאים להגנה על שמם הטוב בדיוק כפי שהם נדרשים לעשות כלפי אחרים. ומי שאינו רוצה שיכפישו אותו, ייכבד ויימנע מלהכפיש אחרים.

נראה שנתניהו התרגל לכך שיש אמצעי תקשורת מסוים שמפרסם את דבריו כתורה מסיני, בלא לשנות אף אות ואף תג. נראה שנתניהו התרגל לכך שיש אמצעי תקשורת מסוים בו הוא תמיד ייצא צודק, חכם, מרחיק ראות, גיבור, יפה תואר ומה לא. למרבה המזל, יש רק אמצעי תקשורת אחד כזה.

במה שקשור לאהוד אולמרט, צריך לעשות סדר במובן הכי בסיסי, כי מרוב פרשות והליכים – אפשר בקלות לאבד את הידיים ואת הרגליים.

אולמרט מרצה כעת 19 חודשי מאסר: 18 בפרשת הולילנד ואחד בפרשת שולה זקן. הוא נדון לשמונה חודשי מאסר בפרשת טלנסקי, אבל ביצוע עונשו עוכב עד להכרעה בערעור בבית המשפט העליון. באותו הליך מבקשת המדינה גם להרשיע את אולמרט בפרשת ראשונטורס ולגזור עליו מאסר בפועל בפרשת מרכז ההשקעות. העובדה שהדיון בוועדת השחרורים נקבע ל-25.12.16, אמורה להביא את בית המשפט העליון לפרסם את פסק הדין קודם לכן, כדי שלא ייווצר מצב שבו אולמרט יקבל ניכוי שליש (ויהיה אמור להשתחרר בפברואר הבא) – ואז יתברר שנוספה לו תקופה המרחיקה את מועד השחרור.

לגופם של דברים, אולמרט ראוי לשחרור מוקדם. הוא מתנהג למופת (אלא אם כן יוכח שתרגיל ה"ביקורים של עורכי הדין" היה יוזמה שלו), ואין בו שום סיכון: הוא לעולם לא יוכל לקחת שוחד, לרמות או להפר אמונים. ובעיני, משה קצב ראוי לשחרור מוקדם בדיוק מאותן סיבות. חרטה ושיקום אינם תנאי בל-יעבור, בדיוק כשם שאינם כאלו לגבי אולמרט.

מקור הכינוי ליהודים המקפידים במיוחד במצוות הוא בפסוק "שִמעו דבר ה' החרדים אל דברו". אז בואו נעשה סדר. דבר ה' הוא "ואהבת לרעך כמוך". דבר ה' הוא "המרים יד על חברו להכותו, אף על-פי שלא היכהו, נקרא רשע". דבר ה' הוא שמי שהיכה את חברו, חייב לפצותו על הבושה ועל הנזק ועל ההוצאות. דבר ה' על חילול השם הוא "אם יכופר לכם העוון הזה עד תמותון" – רק המיתה, אחרי תשובה ואחרי יום הכיפורים ואחרי ייסורים, מכפרת על החטא הזה. דבר ה' הוא "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". דבר ה' הוא שאסור לחרף ולגדף, אסור ללכת רכיל ואסור להוציא לשון הרע.

החרדים שהשתוללו השבוע בירושלים, במחאה על מעצרו של חרדי עריק, הצליחו לעבור בבת אחת על כל המצוות והאיסורים הללו. וזו כמובן לא הפעם הראשונה ומן הסתם גם לא האחרונה. בחברה החרדית יש גילויים מדהימים של הסתפקות במועט, דבקות בתורה, מאור פנים וגמילות חסדים. יש בה גם כאלו – כנראה לא הרוב, אבל אותם רואים ושומעים – שעושים בדיוק ההפך. כאלו שחושבים שהם, ולא דורות על גבי דורות של חכמים ופוסקים, יקבעו מהו דבר ה' המחייב אותם. הם יכולים לקרוא לעצמם "חרדים"; למעשה מדובר בחוטאים הגרועים ביותר.

אז מה, הנציגים שלנו למשחקי ריו אכזבו, עמדו בציפיות או התעלו עליהן? מובן שאי-אפשר לתת תשובה כוללת. ירדן ג'רבי ואורי ששון חזרו עם מדליות, אבל נטע ריבקין לא עלתה לגמר. חנה קנייזבה-מיננקו הגיעה למקום החמישי בקפיצה משולשת, אבל אלכס שטילוב הודח במוקדמות. נבחרת ההתעמלות האמנותית סיימה שישית, אבל מעיין דוידוביץ דורגה רק במקום התשיעי.

בואו נעשה סדר. ישראל איננה, לא הייתה ולא תהיה מעצמת ספורט. יש לזה המון סיבות, חלקן גזירות גורל (גודל האוכלוסייה, המצב הגיאופוליטי, קשיים תקציביים) וחלקן מעשה ידי אדם (שכבה דקה של עוסקים בספורט, עסקנים כושלים, מתקנים מיושנים). כבר עמדתי כאן על כך שחלק מהתקוות נבעו מתקשורת חובבנית, שאינה מכירה את המתרחש בזירות הספורט הבינלאומיות, ובולעת ללא היסוס את מה שמלעיטים אותה האינטרסנטים למיניהם.

כדי לענות על השאלה בה פתחנו, צריך קודם כל לקבל מידע על מיקומם היחסי של ספורטאינו אל מול מתחריהם. וכמו שהבחירות הן המדגם הטוב ביותר – כך גם האולימפיאדה נותנת את התשובה הטובה ביותר. מי שזכה במדליה, היה ראוי לה ביום בו התמודד. מי שהגיע למקום השישי, זה מה שהוא היה שווה ביום המכריע. מי שנכשל במוקדמות, זו הייתה יכולתו ביום הקובע. ובואו נזכור שכמה מטובי הספורטאים בעולם, שהיו "מועמדים בטוחים" למדליות זהב, עזבו את ריו עם מדליות כסף וארד, ואפילו בלי מדליות בכלל. אז אם לא ניכנס לאופוריה לפני, ממילא לא נסבול מדיכאון אחרי.

חבר מועצת עיריית קריית שמונה, אביחי שטרן, בא בטענות לאיילת שקד בעקבות פתיחת לשכת ההוצאה לפועל בעיר. "אם חס וחלילה תושב שיצטרך לקבל טיפול רפואי לא ישלם את ההתחייבות לאמבולנס שמפנה אותו לבית החולים בצפת, אז יש לשכת הוצאה לפועל חדשה שמד"א תוכל לגבות ממנו את התשלום דרך עיקולים", כתב. אז בואו נעשה סדר בנושא ההוצאה לפועל.

נתחיל מזה, שתשלומים צריך לשלם וחובות צריך לפרוע. זהו היסוד לכל חיי מסחר תקינים. בלעדיו – איש לא ימכור וממילא איש לא יוכל לקנות. לכן, ההוצאה לפועל ממלאת תפקיד חיוני ביותר. מכאן נוסיף את דבריה של השופטת בדימוס ורדה אלשיך, שציינה שוב ושוב שיש לזכור שמול החייב יש נושים הזכאים לקבל את כספם. קל מאוד לרחם על בעלי עסק קטן שהתמוטט, אבל לא רואים שבצד השני מצויים לעיתים קרובות בעלי עסקים קטנים אחרים העלולים להתמוטט משום שהוא לא שילם להם.

גם אם הצד השני הוא גוף גדול וחזק – בנק למשל – הרי שבסופו של יום מדובר בכסף של כולנו. אם רבים מדי לא יפרעו את החובות, אזי החייבים הטובים – אלו שכן משלמים – ייאלצו לשלם ריבית גבוהה יותר כדי לכסות את ההפסדים או שייתקלו בקשיים בבואם לבקש הלוואות משום שהקריטריונים יוקשחו. ואם הנושה הוא גוף ציבורי – מד"א למשל – אזי החובות שלא ייפרעו ייגרעו במישרין מקופת הציבור, דהיינו מהכיסים של כולנו. לכן, התמונה האמיתית שונה לחלוטין מהמצג הפופוליסטי והמטופש של אדון שטרן.

יוזמה נאה נקטה עיריית חיפה, כאשר הנציחה בכיכר במרכז העיר, במפגש הרחובות הרצל והנביאים, את תומס מסריק – נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה וידיד העם היהודי. מישהו טרח לקבוע שלט שיסביר על שם מי קרויה הכיכר, ואז בא מישהו וטרח לשים עוד שלט, במרחק של שני מטרים מהשלט הקודם. מן הסתם שלט אחד הותקן בידי מחלקת הכבישים ואחד בידי מחלקת המדרכות, או שמא אחד בידי מחלקת השילוט ואחד בידי מחלקת התמרורים.

אבל זה לא סוף הסיפור. תראו את התמונות כאן. בשלט אחד נאמר שמסריק נולד בשנת 1850, ואילו השלט השני מאחר את הולדתו ב-20 שנה. שני השלטים לפחות מסכימים שהוא הלך לעולמו בשנת 1937. הצעה לעיריית חיפה: תעשו סדר, תורידו את אחד השלטים או לפחות תדאגו שתהיה בהם אחידות. ובשביל שלא תצטרכו להתאמץ יותר מדי, נספר לכם ששנת הלידה הנכונה היא 1850.