ספורט - מהמקצועות החשובים בביה"ס

בחיים לא הייתי מאמין שאכתוב מאמר המהלל את לימודי הספורט בבתי הספר, אך הנה, זה קרה. הייתי תמיד חלש בשיעורי הספורט, ובתחרויות הריצה הייתי תמיד מגיע אחרון או לפני האחרון, ובכדורגל יצא לי רק פעם אחת להבקיע גול וגם זה קרה כי פשוט עמדתי במקום הנכון ובזמן הנכון ופשוט נתתי בעיטה לכדור שעבר במקרה ליד רגלי. השמועות בעניין רצו מפה לאוזן בבית הספר כי זה לא היה מובן מאליו שאחד כמוני יעשה זאת.

חוץ מזה, הבקעתי גם פעם אחת גול עצמי במשחק שהתקיים בהפסקה בבית הספר היסודי אך אז זה לא היה נחשב בעיניי, כי הכיתה שלי שיחקה מול כיתה אחרת ואני לא השתתפתי בכלל במשחק, רק רציתי לעבור את המגרש בריצה לצד השני ואפילו לא שמתי לב שהכדור נתקע לי בין הרגליים ונכנס לשער כיתתי. אם לא היו מתנפלים עלי בכלל לא הייתי יודע שהשפעתי על תוצאת המשחק, (אך ממתי מחשיבים מהלך מצד שחקן שאינו חלק במשחק? רק בגלל שהייתי תלמיד באותה הכיתה ששיחקה? נו טוב, אולי.... לא תמיד יש הגיון בחיים). אני זוכר עד היום את א' שאמר לי בכעס שאני צריך להודות לו שהוא לא שבר לי את הצלעות אבל לא נעשה איתו חשבונות על מה שהיה לפני כ30 שנה. העיקר שהצלעות שלי נשארו שלמות ובריאות.

רוב החומר הנלמד בבית הספר נשכח

תמיד אמרו לי שזה לא כזה חשוב שאני גרוע בספורט כי מה שחשוב זה המקצועות האחרים וספורט זה סתם בשביל הכיף והמרץ, אז לא ייחסתי לשיעורים הללו חשיבות ובהפסקות בביה"ס היסודי כשכולם שיחקו כדורגל הייתי מוצא פינה שקטה ומחלל בחלילית, וכשהמורה לספורט היה חולף על פני הוא תמיד היה אומר לי במבטא הכבד שלו (נראה לי שמבטא ספרדי): "אתה ילד טוב" (עם הטעמה על האות ב') והייתי מרגיש שהוא מזלזל בי אבל בדיעבד לא בטוח שהוא באמת זלזל.

סיימתי בגרות, סיימתי גם תואר ראשון ולא ממש ראיתי כיצד החומר הלימודי בבית הספר משרת אותי בחיים (וגם לא את רוב האנשים האחרים שאני מכיר), פרט לחשבון הפשוט של בית הספר היסודי שתמיד יש בו שימוש ופרט לקריאה והכתיבה של כיתה א' והאנגלית. (במילים אחרות: חוץ מהשפה האנגלית, כל מה שמועיל לרובם המכריע של האנשים במהלך החיים, נלמד בבית הספר היסודי).

במקומות עבודה רבים, תעודת הבגרות וגם התואר הראשון אינם מעניינים את המעסיקים הדורשים בעיקר ניסיון ו/או התרשמות חיובית מראיון העבודה, ובעלי דיפלומה רבים מגלים שהיא אינה מועילה להם כי אין ביקוש למה שהם למדו, כי התחרות בשוק אכזרית, כי הם לא מצאו סביבת עבודה נוחה, כי המעסיק מעדיף עובדים ללא דיפלומה כדי לשלם להם פחות, או סתם כי הייעוד בחיים השתנה. אז מה נתן לאנשים הללו מפתח הבגרויות לעולם האקדמאי?

שלא נדבר על כך שרוב בעלי תעודת הבגרות אינם זוכרים את החומר שהם למדו ואם הם יצטרכו להיבחן בו שוב ללא הכנה מראש צפוי לרובם המכריע כישלון חרוץ.

טעות להתנות לימודים גבוהים בהישגים של בית הספר

אז נכון שאומרים שבלי תעודת בגרות אין כניסה ללימודים הגבוהים אך זו סתם החלטה שאפשר לשנותה ורצוי שכך. אין שום סיבה שימנעו מתלמיד כזה או אחר לימודים גבוהים כי אין לו תעודת בגרות.

ההצלחה בלימודים הגבוהים אינה תלויה בהצלחה בבית הספר ובציוני מבחני הבגרות. מבחני הבגרות רק הורסים לילדים ולנוער את הימים היפים שלהם שלא יחזרו שוב, ורק ממלאים אותם בחרדות מיותרות ובלחצים לגבי עתידם (בייחוד אם ההורים לוחצים). גם הטרור שנעשה בעניין כלפי החרדים בכל הקשור ללימודי הליבה מיותר ויתכן מאוד שהוא נועד לרווחים פוליטיים בלבד כי להיכנס בחרדים שווה בדרך כלל כמה מנדטים (אני למדתי בבית ספר חילוני וסיימתי בגרות ותואר ראשון, אך גרתי מאוחר יותר בבני ברק ולא הרגשתי שהבגרות והתואר האקדמאי הפכו אותי לחכם יותר מהשכנים החדשים שלי או מהקולגות שלי לעבודה שם, כי לא רק המתמטיקה מפתחת חשיבה אלא גם לימודי הגמרא, ואפשר לפתח חשיבה גם בדרכים אחרות לגמרי. כן.... גם באמצעות כדורגל וכדורסל וגם באמצעות עיסוק בתחומים נוספים. נהגי מוניות למשל מפתחים חוש זיכרון מפותח שסביר להניח שהוא מגן עליהם מפני בעיות שכחה בגילאים מתקדמים יותר, רק שהג'י פי אס קצת מקלקל להם להערכתי). חרדי שנמשך למקצועות הדורשים יכולות מתמטיות גבוהות, הוא קרוב לוודאי גם בעל כישורים להשלמת החומר הנדרש ללימודים הגבוהים בתוך זמן קצר, ולא צריך בשבילו ובשביל כל אלו שלימודי המתמטיקה משרתים אותם, לאנוס את כל השאר שרוצים להיות קופאים בסופר או לפתוח מספרה, ואפילו לא את אלו שרוצים ללמוד באקדמיה מקצוע הומני.

לא כולם צריכים לשבור את הראש ולפתור משוואות מתמטיות מורכבות, ולגבי האנגלית, ישנה באוניברסיטה תעשיה שלמה של תרגומים העוברים מיד ליד וסטודנטים רבים בונים על כך. (אני סיימתי בגרות 4 יחידות באנגלית, ולמרות זאת אינני יכול לקרוא מאמרים רציניים בשפה זו).

בקיצור - צריך לפתוח לכולם את הגישה ללימודים הגבוהים ורק הצלחותיו או כישלונותיו של כל תלמיד בסוף הסמסטר הראשון או בסוף השנה הראשונה, יקבעו אם הוא יוכל להמשיך בלימודיו. מי שטוב בהנדסה לא צריך להידפק בגלל שהוא לא זוכר לשים דגש קל באותיות בגד כפת המופיעות בראש מילה או בגלל שצ'כוב משעמם אותו עד מוות ומי שהשפה העברית מרתקת אותו לא צריך להימנע מלימודי הלשון בהשכלה הגבוהה כי הוא לא זוכר את משפט פיתגורס ומתי החלה מלחמת העולם הראשונה.

לא כולם בנויים להצליח בכל התחומים ובייחוד במקצועות שמשעממים אותם, ומי שיבחר ללמוד את המקצוע הנכון עבורו, עשוי בדרך כלל גם להצליח בו וזה לא משנה אם יש לו תעודת בגרות או אם אין לו.

ילד שמח יגיע רחוק יותר מילד עצוב ודחוי שיודע חשבון

אילו חוק חינוך חובה לא היה חובה, היה זה נכון מצד אימהות לילדים שלא מסתדרים עם המערכת, שלא לשלוח את ילדיהן לבית הספר כלל. אבל אפשר למזער את הנזקים לילדים הללו בכך שלא ילחצו עליהם יותר מדי ולא ינסו להפוך אותם למה שהם לא. ציונים גרועים בבית הספר אינם מבטיחים לילד חיים בעייתיים בעתיד אבל ילדות מתוחה ולחוצה ותחושת כישלון תמידית המועברת לילד דרך המורים ו/או ההורים עשויה להשפיע על הילד בצורה משמעותית גם בילדותו וגם בחייו הבוגרים כי הילדות היא לא שלב מיותר שאפשר לדלג עליו אלא שלב הכרחי בסולם החיים, וילד מטבעו צריך להתרוצץ, לצחוק, לשמוח ולהתרגל לפעילות גופנית שתשרת אותו גם בחייו הבוגרים (כי מי שלא יתרגל להזיע כילד יתקשה להניע את עצמו כמבוגר).

ילד שמח ופעיל גופנית יגיע רחוק יותר מילד עצוב ודחוי שיודע חשבון, ולילד עם חיזוקים חיוביים אך כנים!!! (ולכל אחד יש צדדים חיוביים שאפשר להתפאר בהם), תהיה יותר מוטיבציה לעמוד באתגרי החיים מילד שסופג ביקורות אינסופיות, כעסים ואף תחושת כישלון וחוסר אונים שלפעמים מלווה בהצקות, באלימות פיזית ובהשפלות מצד "חברים" לכיתה, ואכן, מחובתם של המורים לשים 7 עיניים על תלמידיהם ולהגן עליהם מאלימות והטרדות ואף לאתר למתבודדים שביניהם חברים עם אותו ראש (אפילו מכיתות אחרות) ואף לסדר להם מדריך שיאסוף אותם בהפסקות ויפעיל אותם (בהסכמתם כמובן). כמו-כן, מומלץ לסדר לכל ילד שסובל מאלימות ומהצקות "בריון" שישמור עליו וידאג לו תמורת פרס שבועי או חודשי מהמורה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ויש מצב שבין כל זוג וזוג כזה יוכלו להתפתח עם הזמן קשרים חיוביים, גם אם החיבור בין השניים התחיל באופן מלאכותי למדי ו'החזק' יזכה לפעילות חינוכית שתלמד אותו להזדהות עם החלש ולסייע לו.

בית הספר איננו מוסד שמכשיר לחיים ולכן לא צריך להתרגש ממנו. הורים לילדים מתקשים צריכים לדעתי להעביר למורים את המסר שירידה לחייהם של ילדיהם, איננה מקובלת עליהם . גם לילדים חשוב שההורים יעבירו את המסר: חשוב שהילדים ירגישו ששמחת החיים שלהם חשובה להוריהם יותר מהציונים (אך אינני מדבר על הפקרות. גם לילד קטן צריכה להיות אחריות, אך השאלה היא היכן, ולא תמיד המחויבות לבית הספר היא התשובה).

ספורט - מהמקצועות החשובים בבית הספר

כשאני רואה כיצד הלימודים בבית הספר אינם תורמים לעתידם של הילדים וכיצד החולי והעצבות גוברים בעולם עד כדי מגפה (וקיימות מגפות באחוזים מפלצתיים של השמנת יתר, דלקות מפרקים, סוכרת, עייפות כרונית, סרטן לסוגיו, דיכאון, וכו'), אני מתחיל להבין עד כמה חבל לבזבז את החיים על שטויות, ומה שתורם הכי הרבה לרוב הילדים בבית הספר לצורך חיי ההווה והעתיד לצד מקצועות הקריאה והכתיבה הנלמדים בכיתה א' ולצד החשבון הפשוט של בית הספר היסודי הם שיעורי הספורט שפעם חשבתי שאפשר לוותר עליהם.

מורה טוב לחינוך גופני צריך להיות בקשר גם עם הילדים וגם עם ההורים ולתת להם הנחיות אישיות בהתאם למצב ילדיהם, הכוללות בדיקות רפואיות שכדאי להם לעבור, המלצות לתזונה טובה יותר ואף לתוספי תזונה. אותי מצער למשל שהמורים שלי לספורט דרשו ממני לרוץ ביחד עם התלמידים האחרים מבלי שהם ביקשו ממני אפילו פעם אחת לחשוף בפניהם את כפות רגליי. לו זה היה קורה הם היו מזמנים את הורי לשיחה, מספרים להם שיש לי פלטפוס רציני (כף רגל שטוחה ללא קשתות) ושעלי להזמין מדרסים מיוחדים לנעליים, שאיתם החיים היו נראים שונים לגמרי כי כפות הרגלים סוחבות את משקלו של כל הגוף ובסיס רעוע הופך את הכול לרעוע . (לידע כללי, גם קשתות גדולות מדי בכפות הרגלים יכולות להזיק ושווה לבדוק את העניין אצל מומחה).

אבל לא רק הבריאות הפיזית היא העניין. בסופו של דבר, מה שייקח התלמיד כצידה העיקרית לחייו זו חוויית הילדות והנערות המתובלת בהתרוצצויות שלו, בתחרויות ובשיעורי הספורט כפי שכבר ציינתי יותר מפעם אחת. הכושר הפיזי שמעניקים תרגילי הספורט לצד ההשפעה החיובית שלהם על הנפש, הם חבילה יפה שאין לוותר עליה גם בגילאים המתקדמים יותר, כך שמדובר בשיעור לחיים ולא בשיעור לתקופת ביה"ס בלבד.

כדי ששיעורי הספורט יהפכו לאחד השיעורים החשובים ביותר, חשוב לדאוג שהם יתאמו לכולם ולא רק למוצלחים ביותר. לא כל ילד צריך לרוץ את אותו המסלול ולא בטוח שכולם צריכים להתמודד עם אותה הכמות של כפיפות הבטן ולא בטוח בכלל שכולם צריכים לבצע את אותם התרגילים. את ההישג של התלמיד צריך להשוות להישגיו הקודמים ולא להישגיהם של התלמידים האחרים וכך גם לילד החלש ספורטיבית יהיה אתגר לעמוד בו וסיכוי אמיתי ליהנות מחוויות הספורט, כי לא יצריכו אותו לעמוד בסטנדרט של המוצלחים ביותר. (זה לא אומר שלא צריכה להיות תחרות, כי התחרות משפרת את ההישגים, אך הדגש בהערכת התלמיד ובשיטה להחדיר בו את המוטיבציה צריך להתמקד בהשוואתו להישגיו הקודמים ולא להישגיו של חבריו, וזה נכון בכל המקצועות ולא רק בספורט).

כדי לתת מענה אישי לכל אחד ואחד, צריך לדעתי לצרף למורי הספורט סייע או שניים או אפילו מתנדבי שירות לאומי כדי שיתאפשר היחס הראוי והזמין לכל תלמיד ותלמיד ויכולותיו (וחשוב שבית הספר ישקיע בכך).

שיעורי ספורט במינון גבוה יתנו מענה גם לילדים עם הפרעות קשב וריכוז ובמיוחד להיפראקטיביים שביניהם. הורים לילדים כאלו מוציאים המון כספים על חוגים להמרצת ילדיהם בצורה חיובית ומערכת החינוך יכולה לחסוך מהם את ההוצאות הכבדות הללו אילו הם יתנו את המענה הדרוש לילדיהם בשעות הלימודים, ומדובר בצורך של ממש ולא במותרות.

מורה טוב לחינוך גופני יכול תוך כדי ההפעלה הספורטיבית, לטפטף פיסות מידע לשם ההשכלה הכללית של הילדים המתקשים בלימודיהם, זאת אומרת שאם תוך כדי ההפעלה הספורטיבית המורה יצעק ש'ים המלח' הוא המקום הכי נמוך בעולם, ושמדינת ישראל הוקמה ב1948 ועוד כל מיני הצהרות להשכלה הכללית שתחזורנה על עצמן שוב ושוב אז הילדים יקלטו אותן גם ללא ספרים ומחברות והרצאות ארוכות שלא כולם בנויים אליהן.

משרד החינוך ולא משרד ההשכלה

מקצוע חשוב אחר שמסופק אני אם הוא קיים בבתי הספר, ואם כן, אני מניח שלא שמים עליו את הדגש הראוי הוא שיעור: "ההתמודדות בחיים". בשיעורים אלו יש להעלות בפני התלמידים סיטואציות מהחיים ודילמות שונות העומדות בשלב כזה או אחר בפני כל בני האדם, כשהמטרה היא לדון במקרים הללו וללמוד כיצד להתמודד מולם. הלמידה צריכה להיעשות באמצעות שיחה בין התלמידים והכוונה של המורה. שיעורים כאלו צריך להעביר מהכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי (אולי אפילו מהגן) ועד לשנות הלימוד האחרונות, ויש מקום לתת לתלמידים להציע בעצמם נושאים לדיון המבוססים על החוויות, הדילמות והקשיים שעוברים עליהם במציאות חייהם. שיעור כזה לא צריך להיות בודד במערכת השבועית, אלא חשוב שתהיינה כמה שעות כאלו במהלך השבוע. בסופו של דבר הגענו לבית הספר כדי לקבל כלים לחיים וכדי להיות אנשים טובים יותר, ועדיין קוראים למשרד שמתקצב את המוסד הזה: 'משרד החינוך' ולא 'משרד ההשכלה' שלצערי גם ממנה לא נשאר הרבה כי רוב מה שנלמד בכפיה בשיטות פרימיטיביות עתיד להישכח.