"שנת-חורף" בקיץ; סימפטום של מחלה ניוונית

בתקופת ממשל אובמה ובמיוחד בשנתיים האחרונות, עובר העולם תהפוכות רבות בהקשר למאזני הכוחות העולמיים והאזוריים המשתנים. הגורם המרכזי בעיצוב ואפיון השינויים הללו, הוא חולשה אמריקנית כוללת, ונסיגה משמעותית ממעמדה הפעיל כמעצמת-על, שידה רב לה בעיצוב וייצוב המערכת הבינלאומית.¹

תפקוד אמריקני זה נובע מהשתלטות קונספטים מוטעים על החשיבה האסטרטגית האמריקנית: מצד אחד, כישלונות מעשיים בזירה הבינלאומית, שמקורם באי-הבנה של תהליכי-עומק בזירה זו. מצד שני, הסתמכות על אידאות אוטופיות, קונסטרוקטיביסטיות באופיין, כגישה חלופית לריאלפוליטיקה; הנחת היסוד בהן היא שדי בחשיבה "נכונה" בכדי להשפיע על ההתנהלות הבינלאומית באמצעות שכנוע דיפלומטי וכלכלי, כתחליפים כמעט מלאים לכוח צבאי.

למעשה, אחרי כישלונותיה הצבאיים והכלכליים במזה"ת ובהשראת צוות החשיבה המוביל של אובמה, נגררה ארה"ב בקלות יחסית לעבר הגישה האירופית, שיסודה הוא דווקא ב"טעמי נוחיות". אירופה גיבשה את עמדותיה המתחסדות, סביב רצונה להימלט ממשקעי הזיכרונות האלימים של מלחמת העולם ה-2. במסגרת זו חיפשה צידוקים אידאולוגיים חדשים להתנהגות הרצויה, אך "שכחה" לאמת אותם מול המציאות; אלא שהעולם לא השתנה. אירופה ש"התעייפה" והייתה מותשת, העדיפה להתעלם מכך וסמכה על מטריה אמריקנית. באירופה גופא, רבים היו מוכנים לקבל את התירוצים "המתקדמים", ובחרו במודע לא לבדוק מראש אם התירוצים מתארים עולם ריאלי, או רק חשיבה אוטופית. כחסיד הריאל-פוליטיקה, שאפיינה את המדיניות האמריקנית בזירה הבינלאומית בעבר, הייתי סקפטי לגבי ניסיון מעבדה הרפתקני זה. השתכנעתי באופן מלא שאין בו ממש, כאשר ראיתי את יחסה של אירופה לטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי ולתחילתה של הגירת ה"נוחיות" מאפריקה ומהמזרח התיכון לארצות אירופה העשירות והמשגשגות. נעשיתי סקפטי עוד יותר לגבי סיכויי הגישה הקונסטרוקטיביסטית, לאחר ההדים הראשונים למהלכי אובמה (ובוש לפניו) מול קוריאה הצפונית, וא"כ במזרח התיכון מול טוניסיה, מצרים, לוב וסוריה, ומול הסכסוך הישראלי-ערבי - דה פקטו, שום דבר לא עבד, ושום מסקנה אופרטיבית מועילה לא הוסקה מכך.

אני מעריך שהרדיפה האמריקנית אחר דמוקרטיזציה של כל מבנה פוליטי על פני הכדור שלנו, היא פן אחר של האוטופיזם הפוסט-מודרני שהשתלט על המערב. מקור האשליה הוא, כנראה, עקרון "השלום הדמוקרטי", שעיקרו (לפי שעה) הוא שמדינות דמוקרטיות אינן מנהלות ביניהן מלחמות ². לכן, אם באמצעות "הוקוס-פוקוס" כלשהו יצליח המערב ל"גייר" מדינות מוסלמיות או אחרות שאינן דמוקרטיות, או אינן מספיק דמוקרטיות, ולהפכן בהבל-פה לדמוקרטיות, יבוא עלינו השלום העולמי המיוחל. זו מתמטיקה מוזרה: שכן, אוטופיה ועוד אוטופיה אינן נותנות בחשבון הריאל-פוליטי ריאליה משופרת, אלא אוטופיה גדולה יותר; ולמעשה אנרכיה.

מסקנת-ביניים העולה מדברים אלה, היא שקטנים מאוד הסיכויים שדווקא עכשיו, כאשר תוצאות הכשלים של ארה"ב ואירופה מתדפקים על דלתם - מצד אחד בדמות הגירה מסיבית של פליטים, מבקשי עבודה, משפרי רמת-חיים וסתם אופורטוניסטים, ומצד שני בדמות טרור פונדמנטליסטי - ייטיב המערב להתמודד עם הכאוס שהוא מחוללו העקיף אבל העיקרי. הצפי הריאלי הבסיסי הוא שיהיה הרבה יותר גרוע לפני שיתחיל להיות מעט יותר טוב.
בחקירתן של תאונות נהוג לדבר על "הסיבה הישירה לתאונה" ועל "סיבות תורמות או מסייעות". בקונטקסט של רשימה זו, האנלוגיה לקבוצת הסיבות הישירות היא כשלי המערב הנ"ל.

והאנלוגיה לקבוצת הסיבות התורמות, הם ימי הקולוניאליזם ה"עליזים", ונסיבות סיומה של התקופה הקולוניאלית והמציאות שהותירה מאחוריה בשטחים המנוצלים בהם פעלו מחולליה במשך מספר דורות. מספר גורמים מחוללי כאוס יצר הקולוניאליזם ובהם: ניצול האוכלוסייה תוך השארתה בפיגור מנוון; ניצול חד-צדדי של אוצרות הטבע מבלי לפתחם לטובת התושבים המקומיים; שליטה צבאית הדוקה על השטחים מבלי להקים ולפתח בהם תרבות שלטון קונסטרוקטיבית ויציבה; תשתיות תלויות-שליטים; חלוקה גאוגרפית-דמוגרפית "מצוצה מן האצבע", שהתעלמה מההיסטוריה, המורשת והתרבות המקומיים. דמדומי הקולוניאליזם נמשכו בין 50 ל-70 שנה, ועתה חווה המערב את תוצאות התפוררות המבנים הרעועים שיצר וזנח אחריו, כאשר "ברח" משטחי השליטה שלו תחת "רוח המודרנה" וספיחי "אביב העמים". ההסתופפות המוסלמית תחת הנוסטלגיה של החליפויות, ההגירה המסיבית מהמזרח התיכון ואפריקה (בעיקר) למדינות הקולוניאליות לשעבר: ממושבות-הכתר לבריטניה, ממושבות צרפת, לצרפת וכך הלאה לספרד, איטליה, הולנד ואחרות.³ השנאה והתרעומת המלווים תהליכים אלה הם השמן בגלגלי המציאות החדשה. לתהליכים החדשים תורמים גם הגלובליזציה, התקשורת חוצת-הגבולות ו"שנת החורף" בה נתון המערב מהטעמים שפורטו לעיל.⁴

בין האזרחים, הפליטים והמהגרים מסיבה אחרת, לבין המדינות שאליהן הם מבקשים להגר באירופה (או בארה"ב), פעורה תהום של אינטרסים מנוגדים. הדברים נחשפים בצורה חדה בבחירות העכשוויות בארה"ב. הדמוקרטים ככל הנראה מבינים זאת, אבל אינם יכולים, בהיותם שבויים בתקינות הפוליטית שלהם, להודות בכך.

הרפובליקנים מבינים זאת, אבל אינם מסוגלים לשלב ידיים ולמקד מאמצים, בכדי לעצב מדיניות לאומית שלא תסבך את מצבה של ארה"ב עוד יותר - לכל הדעות תמונה אמריקנית ועולמית לא מרנינה. לתנועות הגירה מהסוג הנ"ל שלוש השפעות הרסניות במיוחד: הרס הכלכלה, הרס החברה והרס התרבות במדינות היעד, כשעוצמת ההשפעה היא פונקציה של קצב ההגירה. בעיקר בולט הדבר בהגירה המוסלמית, על שום היותה בדרך כלל הגירה מתבדלת ומסתגרת.

ניתן לעצור זרם מים באמצעות סתימת מקור הנביעה שלהם או באמצעות קירות חוסמים, שמנתבים אותו בהדרגה לכיוונים שבהם לא יחוללו נזקים קריטיים. לא ניתן לחסום שיטפון אדיר, מפני שתמיד חסרים הכוחות והאמצעים הדרושים לכך (אנו מכנים זאת "כוחות הטבע"). שיטפון אנושי פועל בדומה לשיטפון המים, והשאלה הקריטית היא היכן ממקדים את מאמץ הבלימה. הזרם נע תמיד מאזור הלחץ הגבוה לאזור הלחץ הנמוך יותר. "בתורת-הזרימה" של פלואידים, שניים הם הגורמים הקריטיים לאומדן השפעתה של זרימה: הלחץ והספיקה. הלחץ הוא הכוח הדוחף והספיקה היא הנפח העובר דרך חתך מסלול הזרימה בכל יחידת זמן (קצב מעבר המסה).

בעבר יכול היה המערב לפעול, לפחות בחלק מהמדינות שמהן מגיעה אליו כיום ההגירה, לשינוי המציאות בנקודות המוצא של המהגרים. הדבר חייב מאמצים גדולים, השקעות-ענק, ויתור - לפחות חלקי - על חיי שפע ומותרות, ערכים הומניסטיים אמיתיים ואורך-רוח; מידה גדושה של אורך-רוח והקרבת נוחיות. המערב לא היה מוכן לכך ולא התפנה לכך. הוא עדיין לא מוכן לכך, ואפשר גם שכבר איחר את המועד בכמה וכמה מוקדים קריטיים. ההבדל בין טראמפ לבין קלינטון בשאלת הטיפול בכ-11 מיליון המהגרים הלא חוקיים הנמצאים כיום בארה"ב, ממחיש היטב את הבעיה ואת הסיבוכים הקשורים בפתרונה, כאשר אין מפעילים את עקרון היסוד של "סוף מעשה, במחשבה תחילה". זהו עדיין איום פתוח בכל מדינות המערב העיקריות, שאת תיקונו יש להתחיל מתיקון היסודות המחשבתיים שחוללו אותו.

כפי שמשתקף ממרבית תנועות ההגירה בעשור האחרון, תנועות אלה מהוות גורם בלתי-מייצב הן במדינות קולטות ההגירה והן במדינות המייצאות מהגרים. בראשונות מתערערת היציבות הכלכלית והניגודים החברתיים הפנימיים מחריפים ומקצינים. "מייצאות ההגירה" מאבדות הון אנושי מסוגים שונים, בכלל זה כוחות חברתיים וכלכליים חזקים וחיוניים, וקורסות בגין אובדנים אלה. אם תמשך תנועת הגירה זו - והיא תימשך ואף תתגבר אם יחריף מצב הביטחון העולמי, יורע מצב הכלכלה העולמית והמערב ימשיך לדבוק ברעיונות ההבל שלו - יוביל הדבר למשבר עולמי חמור, משבר שמקורו בהתערערות היציבות הפנימית במדינות המרכזיות ובמאזן הכוחות ביניהן; המזרח-התיכון, אפריקה, ודרום מזרח-אסיה, ממחישים זאת היטב כבר כיום.