פה ושם בארץ ישראל

נפלה בחלקי הזכות העצומה, והמפוקפקת למדיי, להיות מאבטח טיולים ומגיש עזרה ראשונה, במסגרת חברה לאבטחת טיולים, בארץ ישראל היפה והמדהימה.

הגעתי לתפקיד המיוחד הזה, בזכות חוט שדרה מפלדה, עימו נולדתי, ואותו חישלתי, בחינוך הערכי והמוסרי שקיבלתי בבית הוריי, עולי גלות בולגריה. ביצעתי שורה ארוכה של תפקידי מנהיגות וניהול חינוכי וחברתי, בהצלחה יוצאת מגדר הרגיל. הצטיינתי בתפקידיי ובשליחותי. הגעתי לתפקידים משמעותיים ברמה הלאומית. בתפקידי האחרון, הגעתי לשיתופי פעולה עם גורמים רבים, גייסתי משאבים בהיקפים גדולים, וזכיתי שהצוות והעולים ראו בי אבא טוב ומטיב, וחלקם אף קראו לי אבא.

פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ובמוסדות הלאומיים, נהנו מאוד מהישגיי ומהברק שיש לי בעיניים. ברגע האמת, כאשר נדרשתי על-ידי פקידים בכירים מושחתים, למעול באמון שנתנו בי צוות העובדים אותם הנהגתי, לפגוע ביקר לי וביקרים לי, בחירתי הייתה להישאר נאמן לערכים, לאנשים הטובים ולתרבות היהודית. אותם פקידים מושחתים הביאו לפיטוריי, וכעת הנני משלם את מחיר הערכים והתורה בה אני מאמין ולה אני נאמן.

הישגים מיוחדים

אני קרוב כעת לגיל חתונת הכסף עם קהילת בית אל בארץ התנ"ך. קרוב לגיל חתונת הזהב עם העולם הזה. קורות החיים שאני שולח מגיע לעשרות ואף למאות, כולל מרכזי הערכה מוצלחים של נציבות שירות המדינה, ושלל הישגים מבורכים במבחנים התנהגותיים ופסיכוטכניים. במשך הזמן, מאז שהתפטרתי, חודשים ארוכים ומתישים, הבנתי שאיש אינו מתעניין בעברי הצבאי עטור ההישגים ביחידות מיוחדות. איש אינו מתעניין בהישגים המיוחדים שלי, בשדה המערכה הציבורית. להפך, כל אלה, הם המעכבים את מציאת העבודה הראויה לפרנסת משפחתי ברוכת הילדים.

העובדה החשובה מאוד, שהנני מפרנס של 14 נפשות, איננה מתגלה כיתרון בשוק העבודה, אלא כחיסרון משמעותי. הלב של האנשים שקוראים את קורות חיי, כלב אלה שפיטרו אותי, סגור ומסוגר, ובמקרים מיוחדים ונדירים, נפתח כסדק צר, ונסגר במהירות החושך, אשר אני מגשש בו את דרכי, כסומא בארובה.

מקום העבודה שמוצא בי עניין, הוא חברת אבטחת הטיולים, שבמסגרתה אני עובד כעת. בכדי להיות מאבטח טיולים, עשיתי קורס של שישה ימים בתנאי פנימייה, הכשרות ורענונים, וקיבלתי תרמיל עזרה ראשונה ללא מערכת גב, אותו אני נושא על גבי במשך מסעות רגליים במעלה ההר, ובמורדות ההרים היפים להפליא, של ארץ הקודש, לאורכה ולרוחבה.

נהג אוטובוס

למאבטח טיולים, יש לדעת, אין שכר חודשי קבוע. יש טיולים, יש שכר. אין טיולים, אין שכר. חודש מנחם אב למשל, הוא חודש שבו לא הייתה נחמת אב כלל ועיקר. זהו חודש "מת", מבחינה כלכלית, כי כמעט ואין בו טיולים, ולכן כמעט ואין משכורת. היחס למאבטח טיולים הוא תלוי בחסד של מורה דרך, או מדריך ומדריכה, שיכולים להיות מיטיבים או חלילה, מתעלמים לחלוטין, ואינם רואים אותך כאדם, אלא שקוף כאילו לא קיים. תודה לא-ל, היו כאלה שאיזנו את היחס לטובה ולברכה. מעמדו של נהג אוטובוס טיולים הינו כמלך, בעוד מעמדו של מאבטח טיולים שתפקידו מציל חיים, הינו מעמד של עבד נרצע, בעיני רבים מידיי. בעיקר, שבענו מרורים, ממדריכים ומדריכות בגילאים הצעירים ביותר.

נקודת האור הגדולה ביותר בחיי כיום, היא ארץ ישראל עצמה. אני מגיע למקומות ואתרים, ומכיר אנשים נשים וטף, שלעולם לא הייתי זוכה להכיר. מה שהותיר עליי את הרושם הגדול ביותר, הם האתרים ברמת הגולן, בהם ניתן לפגוש את הגבורה ואחוות הלוחמים של עם ישראל. ראיתי זריחה מופלאה בהר בנטל, אפופה בערפילי שחר מסתוריים. ראיתי את עמק הבכא וכיצד גבורת מפקדים ולוחמים גברה על אויבים רבים מספור. מעיינות ונהרות הצפון היו לי למשוש חיים, אך יותר מכולם הטבילה במקווה האר"י בצפת. הייתה לי כוונה מאוד מדייקת בטבילה הזו, והיא פעלה פעולה מועילה ביותר.

הגעתי בפעם הראשונה, ל"יד ושם". הלכתי את המסלול מתחילה ועד סוף. ראיתי כיצד הרשע והרשעות, קיבלו רשות, והצליחו למוטט מדינות ועמים, וכמעט את העולם כולו. ראיתי כיצד יהודים נזרקו למשרפות, נאנסו, נשדדו, נרצחו במיתות משונות, בכל רחבי העולם. ראיתי כיצד הפרטיזנים היהודים, ולוחמי המחתרות בגטאות ובמחנות, הגיעו למעלות מדהימות של גבורה וחסד. ראיתי כיצד עמים נטבחו, מיעוטים נרצחו, ואין פוצה פה ומצפצף. ראיתי כיצד עמים ומדינאים הלכו שולל, ושיתפו פעולה בהתלהבות עם רצח יהודים, צוענים, מתנגדי משטר עריץ, מוגבלים, בעלי נטיות הפוכות, וכל מי שאפשר היה לרצוח כי הוא או היא היו חסרי ישע. ראיתי כיצד ניצחו את הנאצים ואת בני בריתם. ראיתי כיצד האמריקנים התעלמו מרכבות המוות, מסילות המוות ומחנות המוות. ראיתי כיצד הפקירו את חסרי הישע, ולמרות זאת ניצחו. האור בקצה המנהרה האפילה האיר במלואו. והנה מדינת ישראל הוקמה. ארץ ישראל היפהפייה פורחת ומלבלבת.

יש תקווה

התאהבתי בארץ ישראל ובחיטוביה. התאהבתי באנשים טובים, שיודעים להגיש כוס מים לצמא, וכיבוד ואוכל לרעב וליעף. ועכשיו, שאני יודע היטב עד כמה החיים יפים, יש לי תקווה, שגם כאן בארץ ישראל, היפה מאין כמותה, סוף הטובה לנצח. יש לי תקווה. יש תקווה לאנשים כמוני. שיום אחד, ייפתחו העיניים העיוורות, של כל מי שקורא קורות חיים, של כל מי שפוגש ומראיין אב למשפחה ברוכת ילדים. של פסיכולוגים ופסיכולוגיות תעסוקתיים. של מנהלים ופקידים בכירים. כל אלה אכן ייפקחו עיניהם, לראות את הזולת, לכבד את הזולת, לעודד ולהעצים ולקדם את הזולת הנאמן, את הזקוק לכוחם ועוצם ידם, כשהם יודעים שהם שליחים להיטיב מטעם בורא עולם.

תודה מכל הלב, לכל מי שאלוהים בליבו, ומוצא דרכים לסייע לאנשים טובים ויקרים, למצוא עבודה המפרנסת את בעליה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל. תודה למי שמשלם משכורות ראויות למחיה, לאנשים ונשים העובדים למחייתם בכדי להקים כאן יחד, חברת אחריות הדדית מלאה אכפתיות, הבנה, התחשבות, אהבה ואמונה.

תודה רבה מכל הלב, לרב שלום ארוש, לרב ישראל יעקב לוגאסי, לרב אברהם אלימלך בידרמן, לרב ארז משה דורון, לרב יצחק בזנסון, לאקהרט טולה, לגבריאל רעם, ליואב ומאירה מלכא, לתמי ודודי ספרא, לדניאל בראון, ליוסי בצלאל, לאשתי וילדיי, לרבי נחמן מברסלב, לקבוצות ולשיטת 12 צעדים, ולכל המורים והחברים והשכנים שמחזקים אותנו בניסיונות הקשים והמפרכים של החיים, בייסורים של צמיחה, ותודה לאבא יקר שבשמים, שהמסע הזה לא יכול להצליח בלעדיו, אין עוד מלבדו.