מעגל הטעות והנצחתה

מדד השינוי בנושא הנגישות להשכלה גבוהה, צריך להיות כזה שישקף באיזה מוסד לומדים הכי הרבה סטודנטים שלא היו נכנסים לעולם האקדמי, אלמלא עזרה או קרבה פיזית של המוסד האקדמי.

הפערים החברתיים העדכניים לא משקרים, הם גדלים ומעמקים ונושאים הלימה גיאוגרפית וסוציו אקונומית לאחוז הלימודים באוניברסיטה. ובתרגומם של מי שגדלו אל תוך הפערים האלה - יש אזורים של אנשים חכמים ויש אזורים של פחות (אם ננהג בלשון עדינה). אפשר גם מיד לצעוק ולכעוס איך בכלל מעיזים להעלות על הדעת? אבל בפועל להתעלם, אנחנו מדינה מתעלמת, בגזירה שווה אנחנו אזרחים מתעלמים, אם אנחנו רוצים מנהיגים שלא מתעלמים, שלא עסוקים רק בחפצים ביקרם, אסור לנו להתעלם. לאוניברסיטאות צריך להיות אינטרס אמיתי וכנה, שהסטודנטים - אוכלוסיית המטרה שלהן, תשקף ייצוג רציני של כל חלקי הארץ ומגוון האזרחים. נכון, לא כולם צריכים ללמוד באוניברסיטה, אבל ייצוג הוא הכרח במדינה כמו שלנו.

אם ננתח לעומק מיהם בוגרי המכללות נגלה שוב אחוז גבוה של בעלי אמצעים, קצת יותר מיעוטים, אולם גם נראה אחוז גבוה של אוכלוסיה שקיימת במידה מועטה באוניברסיטאות - תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של מדינת ישראל.

לדעתי, אוניברסיטה צריכה לשקף אוכלוסיות רחבות בעם, להיות מוסד חינוכי גבוה שמפזר את השפעתו בצורה שווה לכל, ללא קשר לאזור גיאוגרפי או מצב סוציו אקונומי, לפני שמישהו יקפוץ וישאג את יללת התקציב, אקדים ואומר שינוי כזה לא מחייב תוספת תקציב, אלא כפי שתיארתי מחייב תוספת אחריות.

אם ראשי המוסדות האוניברסיטאיים בכל האזורים בארץ, יודעים מזה שנים כי אחוז תושבי השכונות הלומדים באוניברסיטה הוא כה קטן, אם לכל ידוע מהו אחוז הלומדים באוניברסיטה מבני העדה האתיופית, או מהו הסיכוי היבש והקר של בן העיר דימונה ללמוד באוניברסיטה, בכל אוניברסיטה וגם זו שסמוכה לביתו?.

אני מגיע למסקנה אחת ברורה, לאוניברסיטאות בארץ צריך שתהיה אחריות, וממנה נגזרים שני חלקים חשובים, עשה ואל תעשה. מה לא לעשות? לא להתעלם מכל קרדיטציה של מכללה, לא לגזור גזירות בנוגע למקצוע האנגלית, בכדי לזכות בפופולאריות אקדמית תדמיתנית וזולה, שבסופו של יום עולה הרבה למי שמנסה להגיע לאוניברסיטה ו"ביקר" פעם במכללה. צריך לשמור על רף אקדמי גבוה, צריך לשמור על רמה, אבל צריך לחשוב ולהתאמץ למצוא פתרונות איך האוניברסיטאות לא ננעלות לגמרי בפני מי שמראש החברה הזו לא נתנה לו סיכוי. צריך לעשות, לפעול בתוך הקהילות, להשקיע את המשאבים שלנו בנושא הנגישות, לשלב סטודנטים בפעילות חברתית בקהילה במסגרת קורס אקדמי, לדבר ולנתח את המצב, לחנך לתודעה חברתית, לשלוח מרצים מורים וחוקרים לדבר, ללמד. "הגיע הזמן" זו אמירה צינית נוכח התקופה.

אני רוצה ברשימה זו, לומר תודה לכל המכללות שנפתחו בשנים האחרונות, לכל אותם מרכזים אקדמיים אזוריים שצמחו שפרצו דרך ונתנו הרבה תקווה, לאזרחים רבים שכלל לא היו מגיעים ללימודים אקדמיים. ניתן לראות בימים אלה, אלפי בוגרי מכללות משתלבים בשוק העבודה ומהווים כוח עבודה מקצועי חשוב ביותר. ומנגד אני רואה במדינת הפירגונים, איך אוניברסיטאות מקשות את הנגישות לתארים מתקדמים לבוגרי מכללות ויש גם הרבה חברות עסקיות שעדיין לא נתנו צ'אנס אמיתי לבוגרי המכללות.

אז בהתחלה זה היה בגלל המורה שהפנה תלמידים לתחום המקצועי, כי אם הם סתומים אז לפחות שיהיה להם מקצוע, משפרצו התלמידים את מעגל הבגרות הנכספת האוניברסיטה מקשה ואז באה המכללה ומאפשרת, בד"כ תמורת הרבה יותר כסף, אלא שאז מעסיקים שחונכו על ברכי האחריות החברתית של האוניברסיטאות מעדיפים עובדים שכמותם. ואם אתה ממש חזק ופרצת את המעגל הזה, תנסה להתקבל לתורים מתקדמים...

כמו כל דבר טוב חייבים לסייג ולומר לא כל המכללות. יש להגדיר ולהקפיד על הרף הראשוני בהגדרת מוסד אקדמי, אולם מרגע שהוכר צריך לנהוג במוסדות מוכרים כשווים, תפקיד האוניברסיטאות בעיני הוא גם להיות ער לצורך ולמצב ולגלות אחריות, אני לא מדבר בכלל על רגישות, סתם במקרה גם רגישות מתחרז עם נגישות ועם קצת רגישות חברתית אני בטוח שהנגישות תגדל.