סיפור מסריח

הדברים אמורים הפעם בסיפור שהוא בהחלט די מסריח. מככבים בו, ולא תמיד אחר כבוד, השירותים הציבוריים העומדים לרשותנו כדי לעשות בהם את צרכינו.

מסתבר שבישראל ממעטות הרשויות המקומיות להקצות משאבים ראויים לשירותים שכאלה. התקציב להקמתם ולאחזקתם השוטפת הוא קטן מדי ואינו עונה על הצרכים הדרושים. רמת ההיגיינה שלהם נמוכה בהתאם, ואינה רחוקה מזו הנהוגה במדינות העולם השלישי. לא פחות חמור ומקומם הוא מספרם הזעום של בתי השימוש הציבוריים, שאינו עומד בשום יחס ישיר למספרם של הנזקקים להם.

שירותים ציבוריים מדכאים מצאנו גם מעבר לים. בשוק האיכרים של לוס אנג'לס - מקום הומה אדם כל העת - נדהמנו לגלות מחראה ציבורית ענקית, המשתרעת על פני שורה אחת ארוכה, ללא כל מחיצות, כאשר הצרכים, במחילה מכבודכם, נעשים לעין כל מעל גבי פיר עמוק ונספגים אחרי כן לקירבו.

יחי ההבדל

אבל יש בדיוק גם ההפך מזה. את השירותים הבוהקים ביותר בניקיונם ניתן, מן הסתם, למצוא ביפן, ולא בכדי. מועסקים בהם 24 שעות ביממה סניטרים עטויים בגדים צחורים, העמלים מסביב לשעון על הניקיון והסדר בהם, תוך שהם קדים גם קידה לבאים בשעריהם. נייר-טואלט מאיכות מעולה, מעוטר בתמונות מרהיבות; מים זורמים,קרים וחמים; סבונים יוקרתיים ומתקני-ייבוש משוכללים, מקדמים את פני הבאים למקום.

ברמת-ניקיון מעולה לא פחות מצאנו רבים מהשירותים הציבוריים בבריטניה. כמעט בכל אחד מהם מוצב שלט בולט:: me well and keep me clean and I will never tell what I have seen
והבריטים, אכן, ממושמעים למופת ונענים בכל ליבם לאתגר..

בישראל - להבדיל אלף אלפי הבדלות - מצאנו לעומת זאת בשירותים הציבוריים כתובת מתגרה: "חבר יקר, חבר חביב, חרבן בחור ולא סביב". וזה, בדיוק, מה שעושה את ההבדל הגדול..