מזיכרון תרועה ליום תרועה

מהו החג החשוב ביותר לעם ישראל לחייו ולגורלו? אמור - ראש השנה!

"בראש השנה יכתבון...מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי באש ומי במים...ותפילה, ותשובה, וצדקה - מעבירין את רוע הגזירה" (מתוך הפיוט נתנה תוקף הנאמר בתפילת מוסף בשני ימי ראש - השנה וביום הכיפורים). זו הסיבה לכך שלמרות שראש השנה הוא יום-טוב אין אומרים בו הלל: "אמר הקב"ה: 'ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני ואתם אומרים שירה' "(ראש השנה ל"ב, ע"ב).

מפליא לראות שלכל חג לכל מועד מגלה לנו התורה על שום מה נקבע, למעט ראש השנה. חג הפסח - "מועד צאתך ממצרים" (דברים ט"ז, ו'), חג הסוכות - "כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ג) ויום-הכיפורים - "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל'). ודווקא על ראש השנה לא נאמר שום רמז בתורה. לא נאמר שהוא יום דין, לא נאמר שהוא יום משפט, יום הקובע גורלות לחיים ולמוות. לא נאמרה שום סיבה למצווה של קביעת המועד.

לכן השאלה המתבקשת היא, מניין אנו יודעים שהוא אכן יום-טוב? דבר נלמד מהתורה שבע"פ שנמסרה יחד עם התורה שבכתב למשה - האיש על העדה - בהר סיני. נאמר בספר תהילים: "תקעו בחודש שופר בכסה (יום שהלבנה מכוסה בו - בראש חודש) ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב" (פ"א, ד'). מבואר כאן, שראש חודש שבו אנו תוקעים בשופר - בחג שחל במועד שהלבנה מתכסה בו ואינה נראית - נקצבה הפרנסה לעם ישראל. "חוק" הוא הקצבת המזונות לפי דברי הכתוב בספר משלי: "הטריפני לחם חוקי" ( ל, ח') כמצוין במסכת ביצה (ט"ז, ע"א), על-פי תוצאות המשפט הקב"ה שופט את עם ישראל. אם נתבונן בדבר נראה שהכוונה לראש השנה, וזאת כי הוא המועד היחיד שזמנו בראש חודש והלבנה אינה נראית בו, ותוקעים בו בשופר, ונידון הוא בשתי פרשיות בתורה בספר ויקרא פרשת אמור: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש והקרבתם אישה לה' " (כ"ג, כ"ד - כ"ה). ובספר במדבר פרשת פנחס: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (כ"ט, ל').

בעיון מעמיק נראה שאנו עומדים בפני תופעה מופלאה. בתורה לא מוזכר עניינו של 'יום הדין' המייחד את ראש השנה אף לא ברמז. בספר תהילים הוא מוזכר ברמז במילים: "בחודש" ו"בכסה", בתורה שבע"פ הוא מפורט, כמובא במסכת ראש השנה: "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפני כבני מרון" (ט"ז, ע"א). אם נשים לב, הרי התורה לא מתייחסת לחג הזה כ"ראש השנה", והתאריך "בחודש השביעי" קרוב יותר לאמצע השנה מאשר לתחילתה. יתרה מזאת התורה אינה מספרת לנו מדוע נבחר יום זה דווקא. אנו מצווים רק להשמיע "תרועה" (יום תרועה) או לזכור "תרועה" (זיכרון תרועה). עדיין לא ברור לנו למה התכוונה התורה בביטויים אלו. גם בהבנתם של שני הפסוקים שהבאנו אין שום רמז לכך שיום זה הוא אכן 'יום הדין'. כיצד אם כן, הפך החג המסתורי הזה ל"ראש השנה" המוכר לנו כיום?

על-מנת לענות על שאלה זו, עלינו להבין את תפקידו של השופר בתקופת התנ"ך. כידוע שימש השופר בימים ההם בעיקר במלחמה, הוא היווה אמצעי קשר בין מפקדים בשטח כדוגמת הסיפור על גדעון השופט (שופטים ז', ט"ז-כ'). כמו-כן שימש את מגיני העיר להתרעה על התקפות האויב.

שני קולות עיקריים נהוג להשמיע ע"י השופר: "תקיעה" - צליל ארוך ורציף, ו"תרועה" - צליל מקוטע. על-פי רוב ה"תקיעה" שמשה בתפקיד הדומה ל"צפירת הרגעה" של ימינו. ואילו ה"תרועה" שמשה כ"אזעקת אמת".

בפרשיית ה"חצוצרות" (במדבר י', א-י') ה"תקיעה" שימשה להקהיל את הקהל, ואילו ה"תרועה" הייתה פקודה לנסיעת המחנות בסדר צבאי לפי הדגלים. לכן בתקופת התנ"ך התגובה האינסטקטיבית למשמע קול שופר הייתה פחד ותחושה של סכנה מתקרבת, דומה לאזעקה בימינו.

כעת ניתן להבין את משמעותו של "יום התרועה", התורה מצוה אותנו ליצור באמצעות השופר אוירה של מתח, כדי שנוכל לחדד את ההכרה שגורלנו בשנה הבאה מוטל כעת על כף המאזניים. הקב"ה שופט אותנו לשבט או לחסד.

הביטוי "זיכרון תרועה" בא להעלות את זיכרוננו לפני הקב"ה בתקוה שיושיע אותנו. כך גם בראש השנה אנו מריעים לפני ה' בשופר של איל זכר לעקידת יצחק, כדי שיעלה זכרוננו לפניו לטובה.