לקראת מהפך בפני המרקע?

לא רבים ערים לכך שבחודש אוגוסט 2001 נכנס לתוקפו חוק סיווג וסימון שידורים, התשס"א-2001, המחייב את הגורמים המשדרים לסמן תוכניות בסימנים, המצביעים על כך כי תוכנית מסוימת אינה ראויה לצפיה לבני גיל מסוים ומטה. הסיבה לכך שחוק זה עדיין אינו בא לידי ביטוי על המרקע היא, שטרם הותקנו על-ידי שר התקשורת תקנות, הקובעות את צורת הסימנים ותכני המשדרים המסומנים על-ידם, מיקומם של הסימנים, משך זמן הופעתם, תדירותם ואופן הצגתם. ללא התקנות - נותר החוק כאבן שאין לה הופכין. בעייתיות זו צפויה להיפתר בקרוב, שכן לאחרונה העביר שר התקשורת למועצת הרשות השנייה, במסגרת הליך התייעצות עימה, טיוטת תקנות מוצעת.

טרם יבשה הדיו על החוק וטרם החל יישומו, מיהר המחוקק לתקנו ולהוסיף לו נדבך נוסף של איסור על "שידורים מזיקים". החוק אינו מסתפק עוד בסיווגן של התוכניות לפי תכניהן ובסימון התוכניות בהתאמה. ממועד תחילתו של התיקון לחוק (12.8.02) מבקש המחוקק להסיר מן המרקע פרסומות וקדימונים, העלולים לעודד עבריינות או שימוש בסמים מסוכנים ולהגביל את שעות השידור של פרסומות וקדימונים אשר בהם ביטויים של אלימות, מין או אכזריות. פרסומות כאלה לא ישודרו במשך משדרים או בין משדרים המיועדים לילדים (מי שטרם מלאו להם 12 שנה). נוסף לכך, נאסר לשדר תכנים אלו בין השעות 14:30 עד 21:00 בימי חול, ובין השעות 06:00 עד 21:00 בימי שבת ומועד.

האם יש בחקיקה האמורה כדי להביא למהפך בפני המרקע של ערוץ 2 וערוץ 10?

הנדבך הראשון של החוק לא נועד לשנות את פני המרקע, אלא תכליתו לסייע בידי ההורים לפקח על צפיית ילדיהם. ההורה יוכל להיווכח, לאחר עיון בעיתונות (אשר אף בה יופיעו הסימונים הרלוונטיים בצד כל משדר), או מבט חטוף על פני המרקע בתחילת התוכנית וכן מדי פעם במהלכה, האם תכניה של התוכנית מתאימים לגילם של ילדיו הצופים בה. הדבר יביא לתכנון מראש מושכל יותר של הצפייה בטלוויזיה, גם במצב שבו ההורים אינם צופים בכל רגע נתון בצוותא עם ילדיהם. חקיקה זו מציבה את ישראל בשורה אחת עם מדינות המערב, אשר במרביתן נהוג סימון של משדרים, בין אם על-פי חקיקה ובין אם על-פי הסדרה עצמית וולנטרית של גופי השידור. על-אף שהדבר לא מסודר בחוק, נראה שסיווג של תוכנית ישפיע גם על מועד שיבוצה. שיבוץ של תוכנית המסווגת לצפייה לבני 18 ומעלה קודם לשעה 22:00 (קו הגבול המקובל לצפיית ילדים) ייתכן שיביא להתערבותם של הגופים המפקחים.

חובת הסימון הוטלה בחוק על הגופים המשדרים, ואילו הפיקוח הופקד בידי מספר רשויות ובכללן הרשות השנייה. כדי ליצור שיטת סימון אחידה, מתעתד שר התקשורת לאפיין באופן כללי את התכנים השונים המתאימים לצפייה לכל שיכבת גיל. כיוון שאין מנוס מלהפקיד את הסימון בפועל בידי הגורמים המשדרים עצמם, אין להתפלא אם יימצאו "אזורים אפורים" בהגדרות שיקבע שר התקשורת, שיביאו לסיווג שונה של תכנים דומים בידי גופי שידור שונים. תפקידם של גופי הפיקוח, יהיה לצמצם את ה"אזורים אפורים", תוך הידברות ביניהם, וליצור האחדה של נורמת הסיווג. יתכן שאף יהיה מקום להקים פורום וולנטרי שיהיו חברים בו גופי הפיקוח השונים אשר יסייע ביצירת דפוסי פעילות אחידים.

הנדבך השני של החוק, נועד להתערב באופן מהותי בתכניהם של פרסומות וקדימונים. מכאן, שספק אם נכון היה מלכתחילה לכלול איסורים שונים על תכנים בפרסומות וקדימונים, בחוק שתכליתו היחידה להעביר מידע לצופה באמצעות סימון השידורים. הצעת החוק המקורית, שהוגשה על-ידי ח"כ מוסי רז, היתה רחבה בהרבה מהחוק כפי שהתקבל, וביקשה להגביל גם את שעות שידורם של תשדירי פרסומת לצעצועים ולתוכנות מחשב. לטעמנו, טוב עשה יוזם החוק כשהחליט לצמצם את הצעתו, שכן ספק אם האיסורים שביקש לקבוע בה היו שורדים במבחנו של חוק יסוד: חופש העיסוק.

לכאורה, בתיקון לחוק טמון הפוטנציאל למהפך בפני ערוץ 2 וערוץ 10, שהרי מטרתה המוצהרת של הכנסת היתה "לנקות" כליל את פני המרקע מתכנים מסוימים ולהגביל את מועד שידורם של תכנים אחרים. ברם, עיון מעמיק במצב החוקי הנוהג קודם לחקיקת החוק ובפרשנות המנחה של בג"צ בנושאים שעוסק בהם החוק מגלה, כי התיקון לחוק - ככל שהדברים אמורים בזכייני הרשות השנייה - כמעט אינו משנה דבר.

מועצת הרשות השנייה קבעה כבר לפני שנים רבות שורה ארוכה של כללי אתיקה בעניין תכני פרסומות (שהוחלו לאחרונה גם על תכני קדימונים), אשר אף מחמירים יותר מנוסחו של התיקון לחוק. כך למשל, האיסור בחוק על פרסומות וקדימונים העלולים לעודד עבריינות או שימוש בסמים מסוכנים, הוא בגדר התפרצות לדלת פתוחה. תכנים אלה היו אסורים מאז ומתמיד, הן על-פי חוק הרשות השנייה והן על-פי הכללים שמכוחו, ודומה שאין בידו של איש להציג דוגמאות לפרסומות וקדימונים אשר שודרו על-אף איסור זה.

דוגמא נוספת לחוסר החדשנות שבחוק היא האיסור שנקבע על הצגת ביטויים, חזותיים, מילוליים או קוליים של מין. כבר לפני שנים רבות אסרה מועצת הרשות בכללים שקבעה על בעלי הזיכיון לשדר "פרסומת הכוללת הצגה של יחסים מיניים, רמיזות מיניות, אדם כקורבן של אלימות מינית או כיוזם אלימות מינית, אלא אם כן קיים עניין ציבורי מובהק בכך, במידה המתחייבת מהוראות כל דין". עינינו הרואות: המועצה לא הסתפקה באיסור על הצגת תכנים מיניים, אלא אסרה גם על "רמיזות מיניות". על בסיס כללים אלה פסלה הרשות, לא אחת, תכנים מסוימים לשידור. תכנים אחרים הוגבלו, באופן שלא הותר שיבוצם בשעות הצפייה של ילדים. למותר לציין, שבפעולותיה אלה נהגה הרשות לפי הלכות המשפט המינהלי, המחייבות אותה לפעול בסבירות ומידתיות ולשקול בעת קבלת החלטותיה את הפגיעה הנגרמת לחופש הביטוי המסחרי של המפרסם.

ברם, מפסק דין מנחה שנתן לפני כשנה וחצי בג"צ משתמע, כי הפרשנות שנתנה המועצה לכללים שהיא קבעה ויישומם של כללים אלה על-ידי הרשות, היו שמרניים יתר על המידה. בפסק הדין נקבע, כי רימוז מיני בתשדיר פרסומת אינו מהווה כשלעצמו פגיעה ברגשות הציבור בעוצמה המספקת לפסילתו. עם זאת, נמצא, כי יש להתחשב בשעת השידור וכי רימוז מיני הנסבל בחברה כשהוא משודר למבוגרים עשוי לחצות את גבול הלגיטימיות כשהוא משודר לילדים. רימוז מיני בתשדיר פרסומת הכרוך בפגיעה בכבוד האדם, בהשפלתו, בהטרדה מינית, או העשוי להזמין אלימות, הוא מעבר למידה הראויה (בג"צ 4644/00).

אמור מעתה: פרסומת הכוללת רמיזות מיניות, אינה אסורה לשידור בשל כך בלבד, אלא יש לבחון את טיבו של הרימוז המיני, תוך התחשבות בשעת השידור. כך, למשל, בפסק דינו הפך בג"צ את החלטת הרשות השנייה לפסול תשדיר פרסומת למשקה "תפוזינה". בתשדיר נראית צעירה בלבוש מינימלי הבורחת מפני שוטרים, מכניסה את בקבוק ה"תפוזינה" שבידה (שאחריו רודפים השוטרים) לתוך מכנסיו של צעיר שנקרה בדרכה ומנשקת אותו על פיו. שוטר העורך חיפוש על גוף הבחור נתקל ב"בליטה" שיוצר הבקבוק (הנדמית לזיקפה), מחייך לבחור, ולאחר מכן עוזב את המקום. או אז מוציאה הצעירה את הבקבוק ממכנסי הבחור, משקה אותו והולכת לדרכה. התשדיר הוסיף להיות משודר בכל שעות היום (הגם שבהסכמת המפרסם, ללא הקטע שמופיעה בו ה"בליטה"). חברים בוועדת החינוך והתרבות התבטאו, כי תשדיר זה הינו בעל אופי מיני ואירוטי. האם התיקון לחוק נותן כלים חדשים לרשות השנייה להתמודד עם תכנים מעין אלה, אשר לא היו באמתחתה קודם לכן? לאור פסיקת בג"צ באשר למהותו של רימוז מיני אסור, ספק רב בדבר. נראה, כי תשדירים אשר על-פי קביעת בג"צ אינם מזעזעים את הציבור, בהחלט מזעזים את נבחרי הציבור.

האם מה שהיה הוא שיהיה? מועצת הרשות השנייה עתידה, לגבש בחודשים הקרובים כללים פרטניים לעניין האיסורים הכלליים שנקבעו בחוק. לאור אמירתו הברורה של המחוקק עשויה המועצה לקבוע מדיניות חדשה, הנותנת משקל ראוי לחופש הביטוי הפרסומי, אך בד-בבד מחמירה באשר לאופי התכנים המותרים בשידור. מכל מקום, אין ספק כי המבחן הסופי למדיניות זו, כמו גם לגישה הנוקשה שהתווה המחוקק, יהיה בהיכלו של בג"צ.

_________________
עו"ד דורון אבני, יועץ משפטי ברשות השנייה לטלוויזיה ורדיו