למי יצלצלו הפעמונים הפעם?

גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש של הבוחר האמריקני עם מה שאפשר לקלוט דרך החושים באופן בלתי אמצעי קובע הרבה יותר. ככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים, אך לא רק. ולהלן ההסבר.

"חוש מעין-סטטיסטי"

אחת התיאוריות המבריקות בתחום הקמפיין הפוליטי והשפעתו על הבוחר היא זו של חוקרת גרמניה המוכרת היטב למדעני תקשורת המונים - אליזבט נואלה נוימן.

לפי התיאוריה, שאותה היא הכתירה כ"תיאוריית ספירלת השתיקה", מתרחש תהליך של "השתקה/הגברה" של התבטאויות לטובת/נגד מועמד/מפלגה, כתוצאה מיכולת החיזוי ה"מעין סטטיסטי" של כל אחד מציבור הבוחרים.

בני אדם נוטים להשתתק כאשר גובר ה"רעש" של אלו המחזיקים בדעות מנוגדות לשלהם.
נוצרת אצלם תחושה שהם במחנה הלא-נכון, שהם במיעוט. איך אנו מנבאים, לא רק באמצעות הסקרים - ואולי אף למרות הסקרים- מיהו מחנה הרוב, למי כדאי לתת קול, ועל מי לא כדאי לבזבז קול? זאת השאלה.

התיאוריה הנקראת "ספירלת השתיקה" מבוססת על מחקרים רבים שבדקו כיצד פועלת הפסיכולוגיה של האזרח בבואו להצביע בקלפי או במקרים אחרים שתמיכתו נדרשת כדי להכריע בסוגיות "כבדות משקל", קיומיות.

התברר שההשפעה החזקה ביותר, נובעת מחשיפה בלתי מכוונת לסביבה המיידית, לאמצעי תקשורת, שלטי חוצות וכן הלאה. דווקא מועמד שהסקרים נבאו לו תבוסה, ינחל ניצחון - לעתים מוחץ אפילו - אם הקמפיין שלו יותר "צעקני". מי ש"צועק בקול רם יותר" משרה תחושה שהיריב "חלש" שליריב אין סיכוי.

נואלה נוימן מתמקדת במה שנקרא, החוש השישי, "חוש מעין סטטיסטי" - התרשמות בלתי נמנעת של הבוחר מנתונים סביבתיים שעיניו או אוזננו קולטות ללא הרף, ולעתים קרובות גם מהרצון שלו לדעת לאן נושבת הרוח ומהתעניינות מכוונת.

סקר סטטיסטי עשוי להצביע על פער גדול/קטן בין מתמודדים. אולם במקביל, מצעד חזותי של פמפלטים, הופעות, כרוזים, שלטי חוצות, סטיקרים, תשדירים המתרחש מול עינינו, בין אם נרצה או לא, ושיחות עם נציגי המועמדים, עם אנשים "ברי סמכא" ו"יודעי דבר" - כל אלו מכריעים את הכף.

כיצד?

ב"הצגה הראוותנית" שבה משתתפים כל המעוניינים לרכוש לעצמם תומכים, יש מי שמצליח להתבלט יותר בצעקנותו.

יש גם מי שמצליח לגייס לעצמו זמר ידוע, סיסמה קליטה המושמעת ללא הרף וחודרת לתת הכרה, וג'ינגל המשתלט על הקולות האחרים. יש מי שמצליח למשוך תשומת לב וליצור רושם שהוא בעל העוצמה, הוא מייצג את דעת הרוב.

לנוכח תופעות אלו מתחיל אצל כל בעל זכות בחירה תהליך קוגניטיבי תת-מודע - שבסופו נוצר בהכרח חשש - פחד בלתי נשלט - פן ייוודע דבר היותו שייך למחנה ה"לא נכון" המחנה ה"חלש".

כשהתקשורת כולה מתגייסת להכפשת אחד המועמדים - ל-CNN ול-FOX NEWS יש "פייבוריטים" (!!) - וכאשר מדי פעם רשתות טלוויזיה אלו עורכות סקר ספונטני ברחוב - מי יאזור אומץ להשיב לשאלה, "טראמפ או קלינטון", בניגוד למה שנתפס בעיני כולם כמחנה החלש? מי ירצה להיות מזוהה עם מחנה המחזיק בדעת מיעוט? מי מוכן להודות בפומבי שהוא או היא בין אלו ה"טועים" בסוגיות קיומיות ציבוריות? ברוב המקרים, נעדיף לשתוק - ובלבד שלא נבטא בקול רם מחשבה הנחשבת כ"מוטעית".

פסיכולוגים הוכיחו עד כמה פוחדים בני אדם להיות מזוהים כ"לוזרים", להיות בלתי מקובלים.
מעצם היותנו יצורים חברתיים, נעדיף בדרך כלל לעשות מה שבגדר האפשר ובלבד שנהיה מקובלים על סביבתנו. קשה מאוד להמשיך להחזיק בעמדות והתנהגות "לא קונפורמיים".

ושוב - מי שקובע מה כן או לא קונפורמי הוא אנחנו.

אנחנו "יודעים לקרא את הסביבה החברתית באמצעות חוש שישי מעין-סטטיסטי". אנחנו עושים זאת לאחר שקלול המסרים המועברים אלינו בדרך כלל דרך אמצעי התקשורת המסורתיים, הרשתות החברתיות ובעיקר, בעקבות חשיפה לסביבה הקשיחה, המיידית.

(כמה מאיתנו נפלו בפח לאחר חשיפה מסיבית לפרסומות, להמלצות של חברים, שכנים, לג'ינגלים, לאנשי מכירות "מוסמכים" - "רק עוד יומיים והמבצע יסתיים... מי שיזדרז ירוויח... הנחה משמעותית כזו על דירה, בית, במיקום מעולה כמו זה לעולם לא תחזור על עצמה.... - התוצאה, כולם באטרף, אחוזי טירוף מזדרזים יחד עם אחרים לממש את הקנייה. ואבוי - התרשמנו שכ ו ל ם רצים ריצת אמוק לאותו כיוון, כאשר בפועל - אנחנו היינו אלו שקבענו על סמך ה"חוש המעין-סטטיסטי" שכ-ו-ל-ם עומדים בתור לקנות...)

אז למי יצלצלו הפעמונים הפעם?

אין מנוס מלהודות בעובדה כי גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש הבלתי אמצעי של כל אדם עם מה שמתאפשר לו או לה לקלוט דרך החושים קובע הרבה יותר.

כשבועיים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 - עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד המועמדים - טראמפ או קלינטון - דווקא משום כך שככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים אך לא רק.