הורה שלישי

מזה זמן שאני עוקב אחרי מערכת החינוך, לפנים תקצבתי אותה בהיותי עובד באגף התקציבים באוצר, הזכרונות שלי מהמורים לא היו משהו, לעיתים הבליח מורה כזה או אחר שהיה עוף אחר לעומת המורים הנורמטיביים.

וחשבתי לעצמי מדוע המורים נוהגים כך. האם הם רואים בבית הספר מקום עבודה גרידא, או כך הכשירו אותם בסימנרים למורים, בבחינת המורה אינו אלא תבנית נוף הסימינר. אלא שהייתה לי ידידה שעבדה כמורה והיה לה סגנון אחר, היא הכירה כל תלמיד ותלמיד על בוריו ועל בית הוריו והיא לימדה לפני עשרות שנים בבית שמש.

גיבוי מלא

והנה הזדמן לי לקרוא את ספרו המרתק של עובד צור, על-פי הכתוב הוא פועל עשרות שנים במסגרות חינוכיות, ופעילות ציבורית עניפה. זהו ספרו הראשון בו הוא מביא דוגמאות למורים מזן אחר, האחד מורה ביסודי בקיבוץ, שמנהיג שם שיטות חדשות שאינן מוצאות חן בעיני הוותיקים, והוא בעין הסערה.

השני עושה את צעדיו הראשונים בתיכון בעיר הגדולה וגם כן נתקל בדברים שאינו יכול להשלים איתם, לדוגמה הוא משאיר את תלמידיו בעת מבחן ללא השגחה למספר דקות והכל שואלים הכיצד, וזה הזכיר לי את בית הספר החקלאי כדורי שזו הייתה שיטתו. התלמידים זוכים לגיבוי מלא כל זמן שאינם מעתיקים, המורים אינם משגיחים. מי שמשגיח הם החברים שמוקיעים כל תלמיד כזה שסורח.

ואם חשבתי לרגע שזה דבר בדיוני הרי שבאה סדרת הטלוויזיה בית ספר לתקווה, ומראה כיצד בבית הספר נוה יהונתן שברמלה מתמודדים עם תלמידים בעלי בעיות והופכים אותם לתלמידים מצטינים או לספורטאי מצטיין שמתקבל לקולג בארה"ב כשחקן ותלמיד מוביל.

ואכן אם ההורים הם אחראים על נפש ילדיהם ובידם האחריות והכח לנווט את ילדיהם, הרי שהמורה כהגדרת עובד צור הוא ההורה השלישי, שבכוחו להוסיף את אותו הדבר שההורים אינם יכולים לעשות ולהשלים את הפזל של הילד/התלמיד. זה נותן תקווה רבה שאם בתי הספר והמורים יאמצו את הדרכים והשיטות להכנס ללבבות של התלמידים נקבל אנשים טובים יותר, ורמת לימוד גבוהה יותר.