ביהמ"ש העליון: כבר לא ישבט את עצמו

כל אדם החי את הוויית הארץ הזו לא יכול שלא להתייחס לוויכוח הנוקב בין גורמים בממשלה לבין שופטי העליון. ויכוח המלווה את חיינו כבר כמה עשרות שנים. כאשר המערכת השופטת נוגסת בריבונות הממשל שעל אחר שעל. דונם אחר דונם.

בשנה האחרונה פרצה האש בכמה מוקדים, כאשר התברר שוב ושוב עד כמה מנותקים שופטי בג"ץ מהמציאות. עד כמה הם הפכו להיות מעין להקת מעודדות ומוחאי כפיים המתפעלים אוטומטית, לנוכח פעילותם של ארגוני זכויות אדם. ויכוחים ופסקי דין תמוהים רחשו כגחלים עוממות, שנים רבות. בשנים האחרונות הם הפכו ללהבה גדולה.

כך קרה בשאלת מתווה הגז. כאשר הרשות השופטת החליטה לפלוש לתחום לא לה ו"תרמה" את תרומתה לדחייה של לפחות שנתיים, בהפעלת המתווה כפי שהוצע על-ידי הממשלה. בנושא זה גם טיעונים בדבר הנזקים לבריאות הציבור, במיוחד באזור הצפון, בשל השימוש בדלקים מזהמים, לא הועילו לשנות את ההחלטה המוזרה, בלשון המעטה.

את פסיקת הבג"ץ, תקפה שרת המשפטים איילת שקד, במילים חריפות, במיוחד את הפסילה של סעיף היציבות במתווה הגז, משדה לוויתן. השרה אמרה כי משמעות הפסיקה, שביטלה דה-פקטו את המתווה הממשלתי, עלולה להתגלות ככזו הנאמדת (באובדן של) במאות מיליארדי שקלים (!). "אני מקווה שלא נהפוך בעיני העולם לארץ אוכלת משקיעיה.... שוב ושוב הפך עצמו ביהמ"ש לזירה שבה מתבררות בעיות פוליטיות ובעיות מאקרו-כלכליות מזוקקות. שאלות שאמורות היו להיות מוכרעות לא באולם הגדול של ביהמ"ש העליון, אלא בהרבה מאוד אולמות קטנים. אולמותיהם של בתי ספר וגני ילדים, אחת לארבע שנים בשעה שאזרחים נכנסים אליהם כדי לשלשל פתקים לקלפיות, שם הם בוחרים בנציגיהם לכנסת". אמרה השרה.

גם בנושא הבוער של "ההתנחלות" הבלתי חוקית של מסתנני העבודה בדרום תל אביב, גרמו שתי החלטות של הבג"ץ לאסון מתמשך שם. בהחלטותיו אף נהג ביהמ"ש בניגוד לכלל שהוא עצמו טבע ובניגוד להצהרות השופטים עצמם כי: "עוול לא מתקנים בעוול". לכך תרמה גם התבטאות אומללה של נשיאת העליון בדבר "חמלה". לצורך כך הומצאה "חמלה" מסוג חדש אליבא דנשיאה, כזו שביהמ"ש מעתיר רק על צד אחד: המסתנן, העבריין. לא על התושבים עצמם, הנפגעים...

השרה אף הוסיפה ותקפה את התערבותו של ביהמ"ש בנושאים ביטחוניים: "גם בתחומי הביטחון חורגים השופטים מסמכויותיהם", קבעה, "מאיזה ארנק בדיוק משולמים וישולמו הפיצויים שנקבעו בביהמ"ש לטובת הפלשתינים שנפגעו באינתיפאדה? ומה עם הצורך לשמור על קלפי המיקוח"?

הנימה הכללית שהייתה בדברי השרה, טענה החוזרת ונשנית גם בפי גורמים ממשלתיים שונים, ואף בפי ראש הממשלה, היא כי ביהמ"ש העליון חרג וחורג מסמכותו ומתערב בנושאים שהם באופן מובהק מחוץ לסמכותו. למעשה נוצר מצב, טוענת השרה, ש"אין כיום נושא שביהמ"ש מנוע מלהתערב בו". בכך רמזה לאמירתו המפורסמת של אהרן ברק שחוללה את המשבר ארוך הימים והעמוק הזה: "הכל שפיט".

החלטות קשות

שופטי העליון יאלצו סופסוף לוותר על ה"דמוקרטיה" המשונה, פרי המצאתם, המאפשרת להם לבחור את עצמם... עכשיו פועלת שרת המשפטים לשים קץ לפריווילגיה, היחידה מסוגה בעולם, של הרכב העליון, הנלחם כבר עשורים לשמר לעצמו, בכוח הכוח, זכות שנטל שלא כדין: לשבט את עצמו שוב ושוב.

אחת הדוגמאות המבישות לדרך שבה משמרת קבוצה זו את שלטונה לא רק בעליון אלא גם במערכות משפטיות "אחיות", ניתן למצוא בפועלו של בכיר מאוד במערכת זו. הוא כפה עליה מינוי מקורבת לו, לנשיאת מערכת-אחות. המינוי ספג ביקורות רבות. הביקורות האלה נסמכות על פיגור עצום במתן פסקי דין של אותה שופטת, ביניהם משפט בו טרם ניתן פס"ד, הגם שחלפו כ-25 שנה לאחר שהוחל בשימוע...

ומי העומד בשער ומי המתריע? אהרן ברק, "אדריכל" המשבר הממאיר הזה, ומי שזרע את זרעיו. לא מזמן אמר לתקשורת, לנוכח הביקורת המתעצמת, כי "מדובר בתופעה (הביקורת, לא חלילה תופעת השיבוט) - המסכנת את הדמוקרטיה... לא פחות.

בכל החיזיון שנגלה לעינינו, הופיע ביהמ"ש העליון, כלומר מערכת עשיית הצדק, לא כמגיני הדמוקרטיה אלא הפוך מכך. כמי שמערער את יסודותיה.

כבר למדנו כי אין גוף ציבורי שאגר כוח והתעצם, אם בשל רפיסות המערכת הפוליטית הניצבת מולו, ואם בשל החששות מפניו, נפרד מאתנו וחצי תאוותו בידו. לכן לא ייווצר מצב שהעליון יוותר על חלק מתחומי פעולתו- מרצונו הוא. אבל השינוי חייב לבוא. טוב עושה שרת המשפטים, שיוזמת את השינוי הזה. שאם לא כן, המערכת המשפטית תמצא עצמה בפני החלטות קשות של הממשלה ושל הכנסת, החלטות האמורות להגדיר מחדש את תפקידה ואת תחומי פעולתה. נזכיר רק, שבנוסף לשינוי אופן בחירתם של חברי העליון תחום בו פועלת עכשיו שרת המשפטים, אפשרות נוספת עומדת לרשות הממשלה. זו שכבר נדונה בעבר: הקמת בית משפט לחוקה. מוסד כזה נהוג ומקובל בכל העולם הדמוקרטי, כמעט ללא יוצא מן הכלל. מן הראוי שהקמת מוסד זה תיבדק באופן יסודי על-ידי גוף מוסמך, שתמנה כנסת ישראל והוא בתוקף סמכותו, שתוגדר על-פי חוק, יקבע הלכות גם בכל הקשור לתחומי פעולתו של ביהמ"ש העליון, ולאופן בחירת חבריו.