עירק בדרך לווייטנאם 2? <br>

ביום 10.3.03 פורסם בעיתון "הארץ" מאמר של הח"מ תחת הכותרת "לא צריך לסלק את סדאם". צבא ארה"ב עמד אז לתקוף את בגדד, אחרי שרוב שטחי עירק כבר נכבשו על ידו, אך סדאם חוסיין המשיך לשלוט ביד רמה בבגדד וסביבתה. היה לי על מי להסתמך בבניית פרדיגמה לפיה במקום להקיז דם לחיסולו של סדאם - אפשר לנצל אותו, במצב שנוצר אז, להשגת המטרות האמיתיות של המלחמה, שהן - ביטחון יציב באזור, לפני חינוך תושביו לדמוקרטיה.

הדוגמה שעמדה מול עיניי היתה זו של הגנרל דאגלס מק-ארתור - מצביא הצבא המנצח והמושל הצבאי של יפאן המנוצחת בשנת 1945. המנהיג המנוצח היה הקיסר הירוהיטו, שמבחינת החשבון הכמותי - היה פושע מלחמה גדול יותר מסדאם חוסיין.
במהלך אסטרטגי גאוני, ויתר מק-ארתור על עשיית חשבון עם הקיסר, לטובת הפיכתו למכשיר יעיל בידי שלטון הכיבוש האמריקני. מק-ארתור ניטרל את כוחו של הקיסר אך שמר על כבודו והחדיר, בעזרתו, מושגי כבוד חדשים לכבוד הלאומי היפאני - יעילות והצטיינות בתעשיה. הדמוקרטיזציה באה בהמשך וכך גם היציבות והאיתנות הכלכלית.

במלחמה מול הג'יהאד האיסלמיסטי, החדיר מישהו לנשיא בוש את האמונה התפלה, שכל מה שצריך כדי לנצח את "ציר הרשע" זה השתת שלטון דמוקרטי על ארצות המזרח התיכון. אף אחד לא שאל האם עמים שגדלו בשלטון אוטוקראטי בשלים לקבל על עצמם דמוקרטיה? האם דוגמת אלג'יריה, שבה ניסו האיסלמיסטים לנצל את הדמוקרטיה כדי להשליט דיקטטורה משלהם - אינה סימן אזהרה מפני ניסויים מסוג זה בבני-אדם? והאם אפשר, בכלל, לראות באוסף השבטים של מסופוטמיה - עם שמסוגל לקיים שלטון נורמאלי משותף?

כל מה שהיה דרוש לקיבוע הניצחון והביטחון בעירק היה מתן שלטון עצמי, תחת פיקוח אמריקני, למחוזות היכולים לפתח פטריוטיות מקומית משלהם (על בסיס אתני או דתי) ובהם מחוז בגדד של סדאם חוסיין, כשהוא נטול שליטה בשדות הנפט ובכסף שסחט מהם לתוכניות החימוש המטורפות שלו. כדי לשמור על כיסאו הוא היה עושה הכל - כדי לא להרגיז את האמריקנים (כי זו הפרדיגמה של עריצים הדבקים בשלטון), והמחוזות האחרים היו מתחרים ביניהם מי ישיג ביטחון פנימי טוב יותר, וכמובן, ביטחון למתקני הנפט שבתחומם, המפרנסים גם אותם. זה לא ניתן להשגה על-ידי שלטון מרכזי של קואליציה "דמוקרטית" רופפת של נציגי מחוזות השונאים זה את זה.

המאמר הנ"ל ב"הארץ" הגיע, בתרגום מתאים, לנשיא בוש ולצוות מעצבי המדיניות שלו, אך לא חדר לתודעתם. האמונה התפלה בכוחה של "דמוקרטיה" ביטלה כל ניסיון לנצל את מוקדי הכוח הקיימים בעירק - כדי לבנות שם מערכת שלטונית יציבה, המתאימה למנטאליות המקומית. רשימת הקורבנות הולכת וגדלה, והאמריקנים מתדרדרים איתה לווייטנאם מס' 2. אי אפשר לנצח אמונות טפלות של ג'יהאדיסטים באמונות תפלות של דמוקרטיסטים.