שווים יותר

'פרשת עמותות ברק' נפתחה לפני כשלוש שנים. למרות זאת, פתחה המשטרה בחקירה רק שנה-וחצי מאוחר יותר, רק אחרי שמבקר המדינה אמר את דברו, ואישר את מה שהיה ידוע ופורסם פעמים רבות באמצעי התקשורת: אהוד ברק, יחד עם אנשיו, הפעילו מערכת עבריינית ומשומנת, שנועדה לנצח את הבחירות לראשות הממשלה ולכנסת.

העיכוב בחקירה היה מכוון. לא רק מצד המשטרה, שלא פעלה לחקור את ברק עצמו - למרות חומר החקירה שהובא אליה - אלא רק לאחר כשנה מאז שנפתחה החקירה. העיכוב המהותי עוד יותר היה מצד פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, והיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שבלמו, כמעט בגופם, פתיחת חקירה נגד אהוד ברק בשעה שכיהן כראש הממשלה. הם נאנסו להורות על כך רק לאחר דוח מבקר המדינה.

למען השלמת התמונה נזכיר, כי מדובר באותם בעלי תפקידים שמיהרו לפתוח בחקירות נגד מי שסומנו בעבר כ"רעים": בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, עופר נמרודי, יאיר יצחקי, אביגדור קהלני, עובדיה יוסף ואחרים; ובאותם בעלי תפקידים שנמנעו מלבצע חובתם כדבעי, כשדובר במעשים בלתי-חוקיים לכאורה מצד מי שסומנו כ"טובים": אהוד ברק, זהבה גלאון, שלמה בן-עמי, ארנון מוזס, שולמית אלוני ואחרים.

בשבועות האחרונים ציפו רבים וטובים, בדריכות, לפרסום ממצאי החקירה ומסקנות המשטרה. נוכח התנהלות המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש, היה ברור מלכתחילה: אהוד ברק לא ייצא חייב בחקירה. לא בגלל העדר חומר חקירה מפליל לכאורה, אלא בזכות היחס המועדף והמקל שקיבל מלכתחילה ומיסמוס החשד נגדו. וכך היה: המשטרה ממליצה להעמיד לדין את עו"ד יצחק הרצוג (נגדו עלה אגב חשד גם לגניבת כספים לכאורה מקרן קמילה, אותם הזרים לקמפיין של ברק), את עו"ד דורון כהן, את הפרסומי טל זילברשטיין ואת ח"כ שירי ויצמן. כך יוצא, ששמשיו של ברק מובלים אל השוחט, ואילו ברק - זה שלמענו ובשמו פעלו - מטוהר בחקירה, לא רק בנימוק של העדר ראיות (כביכול), אלא בחוסר אשמה, משל לא ידע מי הובילו ובאילו כספים, וכאילו רק במקרה מצא עצמו בכס ראש הממשלה.

הציפייה להודעת המשטרה גברה דווקא בשבועות האחרונים, נוכח מה שהיה ידוע: דוח החקירה סוכם וגובש ומסקנותיו מוכנות לפרסום. מימצאי המשטרה, לרבות ההמלצה לגנוז את התיק נגד ברק ולהגיש כתב אישום נגד הרצוג וזילברשטיין, פורסמו עוד קודם לכן על-ידי וגם על-ידי עיתונאים אחרים. השאלה היתה מתי תיתן המשטרה פומבי להחלטותיה, ובכלל - מדוע היא מעכבת את הפרסום הרשמי של הממצאים הבסיסיים ואת ההמלצות.

במערכת הפוליטית, וגם במערכות כמה עיתונים, נפוצו שמועות שונות בדבר הסיבה לעיכוב. אחת מהן היתה: קיים ויכוח בין המשטרה לבין היועמ"ש איזו הודעה בדיוק יש להוציא - האם זו תכלול המלצות להעמדה לדין ואם לאו. ואולם, הוויכוח הזה יכול היה להסביר עיכוב של מס' ימים, אך לא יותר מכך. למרות זאת, כאמור, חל עיכוב של שבועות. עיתונאים שפנו כמעט מדי יום לדוברות המשטרה, בשאלה מתי יפורסמו תוצאות החקירה, נענו שוב-ושוב כי הנה, עוד יום-יומיים יפורסם הדבר.

ביני לביני הערכתי וגם סיפרתי, מתי פחות או יותר, יפורסמו תוצאות החקירה: סמוך ככל האפשר לדיון בעתירת יעקב נמרודי [בעל השליטה בעיתון מעריב, י.י.] המבקש מבית המשפט העליון להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש אגף החקירות (אח"ק) במשטרה, ניצב משה מזרחי. הערכתי מראש: ניתוב הפרסום סמוך ו/או ליום הדיון בעתירה להעמדת מזרחי לדין, יביא להתמקדות התקשורת בתוצאות החקירה בפרשת העמותות, ובמקביל - יאפיל על הדיון בעתירה בעניינו.

וכך אירע. המשטרה פירסמה את הודעתה ביום ג' השבוע (28.5.02), באותן שעות ממש בהן התקיים בבית המשפט העליון הדיון בעתירה להעמדת מזרחי לדין פלילי. מקרה? לא.

לא היתה כאן נבואה, אלא הערכת מצב הנובעת ממעשיו של מזרחי בעבר: האיש, יחד עם פרקליטים וחוקרים נוספים, פועל מתוך שיקולים זרים. הוא אינו בוחל בעשיית שימוש פסול בכוח השררה ובכוח המשרה. הכל אישי.

ניתוב פרסום ההודעה הרשמית על תוצאות חקירת פרשת העמותות ליום הדיון בעתירה, לא היה כאמור מקרי. השערוריה היא כיצד מעז מישהו במשטרה לעשות שימוש פסול בעניין כה רציני ומהותי. התשובה לכך נעוצה בגיבוי המוחלט שקיבל ומקבל משה מזרחי - הן מהשר הקודם לביטחון פנים שלמה בן-עמי, הן מצד פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, והן מצד היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. ואלה נהגו כפי שנהגו, מתוך הערכה לא בלתי סבירה: בית המשפט העליון, שאינו נוהג להתערב בשיקולי הפרקליטות והיועמ"ש, לא ייצא מגידרו למצות את הדין עם מזרחי - למרות המימצאים הפליליים החמורים לכאורה הנוגעים לחוקר מס' 1.

העתירה העוסקת במזרחי "אוצרת" 12 מקרים חמורים במיוחד מהחקירה שהתנהלה נגד עופר נמרודי, ועוד כ-6 נוספים. יש בהם מידע המעיד על עדות שקר מצד מזרחי; הסתרת מידע מהתביעה ומההגנה בכספתו של מזרחי; מתן הטבות באופן בלתי חוקי לעדים, כדי שיעידו עדות שקר; שימוש באמצעים בלתי-חוקיים נגד עדים ונגד עופר נמרודי עצמו ועוד ועוד. לאחדים מהמקרים כבר התייחסה השופטת ברכה אופיר-תום במלך משפטו של עופר נמרודי שנדון בפניה. השופטת - שהרשיעה את נמרודי על-פי הודאתו - קבעה את שקבעה לגבי מזרחי, לאחר ששמעה את עדותו בפניה במשך ימים רבים. לכן ניתן להניח כי השופטת יודעת היטב את העובדות.

אחד המקרים אליהם התייחסה נוגע לאותן קלטות "מבושלות" (מסמכים מוכמנים), ולאותו מידע שהעיד על כך - אותו הסתיר מזרחי בעיצומו של המשפט, הן מבית המשפט עצמו והן מהתביעה. אותו מידע הטיל דופי כבר במהימנות דברי כמה מהעדים, היה בו כדי לסייע לנמרודי באופן דרמאטי בהגנתו, ולכן פעל מזרחי להסתרתו.

כך, לדוגמא, בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 30.7.00 קבעה השופטת (ציטוט):

'החטא הקדמון'... נעוץ הוא אכן, גם בעיני בעובדה שאותם מסמכים מוכמנים... לא נחשפו בפני הפרקליטות חודשים ארוכים לאחר שנרשמו בידי בכירים במשטרה... וכיצד כך, כאשר דברו של המחוקק בנושא זה, חד-שמעי הוא; וכאשר גם ההגינות האלמנטרית היתה מחייבת יידועה של הפרקליטות וההגנה על כל פגם, או חשד לפגם, שנתגלו בחומרים שהועברו אליהן כאילו היו הם תקינים על פניהם?

כאשר הציג הסניגור שאלה זו... לסנ"צ משה מזרחי [צ"ל תנ"צ, י.י.] שניהל את החקירה בתיק זה... התפתל העד על הדוכן... האם לא די באמור עד כאן כדי שתקום התביעה ותתנצל על המחדל שהתרחש באחד מן האגפים בביתה היא...?

אלא שבכך לא סגי. כפי שהסתבר לי בהמשך, לא רק עצם מניעת החומר האמור מן הפרקליטות ומן ההגנה, היא שהיה בה כדי לעורר תהיות, אלא גם המשמעות שאמורה להסתתר מאחורי התנהגות זו. כלום אין במניעת חשיפתם של אותם המסמכים דווקא... כדי לרמז על רצונם של מי שהחזיקם אצלו, להסתיר דברים שנרשמו באלה? האם לא ההתבטאויות של ראש אח"ק, ש'הקלטות לא בסדר'; וכי 'יש בעיה קשה מאד עם חוות הדעת' כעולה מזכרון הדברים נ7/, הן שמנעו גילויו של המסמך הזה?

האם לא דבריו של ראש אג"מ שהתריע על כך ש'התקלות בקלטות אינן פשוטות' וכי 'הן מעוררות חשד ויש בהן כדי לערער מידת האותנטיות שלהן' (נ3/) האם לא הם שהביאו לנעילתו של המסמך הזה והאחרים עימו, בארון, למען לא תשזפם עין זר?...

ושמא משתקפת ועומדת ברקע הסתרת אותם מסמכים, הביקורת הקשה המשתקפת מהם, שהוטחה על-ידי סנ"צ מזרחי [צ"ל תנ"צ, י.י.] עצמו וקצינים אחרים, בקצינת מז"פ שרונה כהן, שהיתה אחראית כאמור על בדיקת הקלטות, ואשר השמיעה באזני חבריה דברים קשים אודותן...".


ועוד אמר בית-המשפט המחוזי, בעניין זה, בגזר דינו של נמרודי (ציטוט):

אם אכן, ניהלה המשטרה נגד הנאשם, כנטען, חקירה מגמתית מתחילתה ועד סופה, תוך התעלמות מכל שביב ראיה שהיה בו כדי להפריך חשדות ולשנות כיוון, הרי שהיתה זו חקירה פסולה מיסודה, שאת מניעיה יש לחקור עד תום. אם מי שניתב אותה חקירה, פעל לביסוס חשדותיו הכבדים נגד הנחקר, על דברים של עדים שאי מהימנותם והעדר כל אמון בהם, היו ידועים, או יכלו להתגלות במסגרת אותה חקירה עצמה, הרי, שמחדל זה, ראוי גם הוא לבחינה מעמיקה.

השאלה היא שוב, האמנם כך, קרי, האמנם כזו היתה החקירה, והאם כך פעל מי שהובילה?".


במדינה מתוקנת היו אמור היועץ המשפטי לממשלה להורות מיידית על פתיחת חקירה פלילית נגד החוקר מס' 1. טובת הציבור מחייבת זאת. אין ולא יכול להיות ספק: הערותיה של השופטת אופיר-תום לגבי מזרחי, שנכתבו בלשון זהירה ביותר, מהווים סוג של הדרכה אל היועץ המשפטי לממשלה: פעל מיידית להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד מזרחי. אך מכיוון שאין אנו מדינה מתוקנת, ומכיוון שבמקומותינו יש שווים יותר, ומאחר שרובינשטיין, כמו ארבל, מצפצף על בית המשפט כאשר המטרה היא מחד חילוץ מזרחי ומאידך הפללת נמרודי, עשו היועץ רובינשטיין, יחד עם הפרקליטה ארבל, את כל שלאל ידו כדי להתחמק ממיצוי הדין עם מזרחי. לפי הודעתם לבית המשפט העליון, הם לא התעלמו מדברי השופטת. ומה כן עשו? הם העירו למזרחי על התנהגותו. משל מדובר בטעות בשיקול דעת שתוקנה עם חשיפתה. ולא היא.

הדיון בעתירה התקיים השבוע ביום ג', בפני השופטים: אהרן ברק (נשיא), טובה שטרסברג-כהן ואילה פרוקצ'יה. גם כאן, לא היה צריך להיות נביא כדי לדעת כיצד יתנהל הדיון. נקדים ונאמר: ההרכב המקורי שנקבע לדון בעתירה היה השופטים דליה דורנר, דורית בייניש ואליעזר ריבלין; רק סמוך מאוד לדיון בעתירה (כנראה יום-יומיים לפני) שונה ההרכב, לאחר שנמצא לפתע (?), בין היתר, כי דורית בייניש - ידידתה הטובה של ארבל (שגם היא אחת המבוקרות בעתירה) - מנועה מלדון בעתירה. אין מדובר בעניין טכני, אלא בנושא מהותי. שכן מה שהתברר, אוי לבושה, הוא זה: השופטים לא קיבלו את העתירה זמן מספיק כדי להתכונן היטב לדיון בעתירה. לכן הם לא הגיעו מוכנים לדיון. אחרי הכל: מדובר בגורלות של אנשים - הפעם זה של משה מזרחי, בשאלה האם יורה בית המשפט לפתוח נגדו בחקירה פלילית, להעמידו לדין ולסלקו מהמשטרה.

במשך כשעתיים וחצי שמעו השופטים את טיעוני הצדדים - את עו"ד דן אבי-יצחק, המייצג את העותר (יעקב נמרודי); ואת תשובותיו של עו"ד שי ניצן, המייצג את היועמ"ש, את הפרקליטות ואת מפכ"ל המשטרה.

שי ניצן, אגב, שהפך עם השנים כפרקליט-מייצג לענייני טיוח, הוא גם הפרקליט המייצג עתה את היועמ"ש בבית המשפט העליון, המבקש לדחות את עתירת דרעי, בנימוק (המופרך) כי יעקב שמולביץ לא שיקר בבית המשפט במשפטו של דרעי [...] - הגיע לדיון עם תגבורת מיוחדת: עו"ד נאוה בן-אור ופנינה גיא. הדיון התנהל בפני השופטים הנכבדים בסופו של יום, לאחר שנשמעו יתר התיקים. הדיון עצמו התנהל באווירה מוזרה. הנשיא ברק היה כנראה מותש ולכן נראה מנומנם, לפחות בחלק מהזמן. אחרת קשה להסביר, מדוע נאלצו השופטות להביט לעברו ולקרוא בשמו שוב ושוב.

כאמור, המדובר בנושא מהותי. ודווקא בשל זאת, מאכזב היה להיווכח שוב, כי השופטים לא שלטו בחומר, לא שאלו כמעט שאלות במהלך הדיון הממושך, ואף לא טרחו לבדוק - ומראש, כי כל נספחי העתירה, אליהם מפנה העתירה, אינם בידיהם. ולא בגלל העותר או פרקליטו לא היו בידיהם הנספחים, אלא בגלל צוות המינהלה של בית המשפט הנכבד, שלא הקפיד להעביר אל השופטים את עותקי הנספחים שצורפו לעתירה; ובגלל השופטים עצמם, שאם היו טורחים לעשות מלאכתם ביסודיות המתבקשת ולקרוא את העתירה לעומקה, היו רואים עוד קודם לכן כי הנספים אליהם מפנה העותר אינם בידם. וכך קרה: שלושה שופטים מכובדים דנו בעתירה, מבלי שעיינו בחומר העיקרי שלה. אולי בשל זאת, ומפאת המבוכה הרבה, החליטו בסוף הדיון ליתן החלטה במועד אחר.

ביום ד' השבוע (29.5.02) פניתי אל השופטים. שאלתי: "מתי קיבלו את העתירה לידם ומתי שונה ההרכב?".

על כך מסרו את התגובה הבאה:

"ההרכב הוחלף מטעמי בית המשפט. ב-23.5.02 התיק הגיע להרכב החדש כמה ימים לפני הדיון. הסיכומים בכתב היו לפני ההרכב ונקראו בעיון, אך במהלך הדיון התברר כי הקלסר של הנספחים לא הובא לפני ההרכב. עוד עולה כי בשל פגם טכני נשאר הקלסר במזכירות הבגצ"ים. הדבר הובא לידיעת הנוכחים בדיון. בא כוח העותר טען וציטט מתוך הנספחים והתיק נדחה לעיון. לאחר הדיון הועברו הנספחים לחברי ההרכב והם נמצאים לפניהם יחד עם כל החומר בתיק לצורך כתיבת פסק הדין".

התגובה שלעיל מוזרה, בלשון המעטה: לא ברור מדוע לא זכאי הציבור לדעת מאיזו סיבה הוחלף ההרכב. גם לא ברור על אילו "סיכומים בכתב" מדברת התגובה, שכן בתיק לא הוגשו בכלל סיכומים בכתב. מה שכן ברור: השופטים הנכבדים לא קראו מה שהועלה בפניהם במסגרת העתירה, וכן "קראו" סיכומים שמעולם לא הובאו בפניהם. אכן, נפלאות דרכי השפיטה.

הדברים המובאים כאן - בעיתון מעריב הנשלט על-ידי יעקב נמרודי - חשודים אולי, מראש, בחוסר אוביקטיביות. כך נהוג במקומותינו: להטיל דופי בעיתונאי הכותב/המפרסם ולחפש כוונות נסתרות, כביכול, במקום לבדוק את תוכן הדברים ואת העובדות.

למרות זאת, מוצא אני לנכון לכתוב דברים אלה דווקא כאן, בשל הסיבה הבאה: את האמת הפשוטה הזו לא יטרח שום כלי תקשורת אחר לפרסם. לכן חובה עלי (וגם זכות) להביא זאת בפני הציבור, כדי שיידע כיצד מתנהלת מערכת התביעה במדינת ישראל.