בפרשת השבוע ממשיכה התורה לספר אודות הניסיונות שבהם נבחן ועליהם התגבר אברהם אבינו. דומה כי הניסיונות המסופרים בפרשת וַיֵּרָא הם קשים יותר מאלה המסופרים בפרשה הקודמת, עד שאחרי הניסיון האחרון אומר לו הקב"ה (בראשית כב, יב): ...כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, בין היתר מובא בפרשה הדיון שמנהל אברהם אבינו מול הקב"ה ביחס לגורלם של אנשי סדום, ולענ"ד זה אחד מסיפורי המופת המרשימים ביותר אודותיו. כי זה שהוא היה איש חסד, מכניס אורחים ועוד ועוד מידות טובות, זה יפה ומרשים, אבל לא בהכרח דרש ממנו תעצומות נפש מיוחדות. כי יכול להיות שזה הטבע שלו, הוא איש טוב וממילא הוא נהנה להיטיב לכל מי שרק אפשר.

טבע הטוב להיטיב

בעצם, אם זה הטבע שלו, להתאמץ להיטיב עם הזולת, אז מדוע טורחת התורה לספר לנו שהתאמץ לטובת אנשי סדום? זה הרי בטבע שלו, לכולם הוא רוצה להיטיב. נראה שהתשובה לכך רמוזה בהגדרת התורה את אותם אנשים. בפרשה הקודמת כתוב (פרק יג): [יג] וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד. הניסוח הזה אומר שהייתה להם אידיאולוגיה של רשעות. זה לא שנסחפו אחרי תאוות שאינן לרצון ה', זה לא שרצו להרוויח גם אם הזולת יפסיד מזה, הם חיפשו דוקא את ההפסד של הזולת. במלים אחרות, את טעם החיים הם מצאו בגרימת נזק לזולתם. בדיוק ההפך מאברהם אבינו שהקדיש את חייו להיטיב לזולתו. לכל זולת, גם אם לא הכיר אותו מעולם וגם אם אורח חייו היה אלילי לחלוטין.


אברהם גם חינך והדריך את כל מקורביו להיטיב לזולתם והיו לו הרבה תלמידים. וגם מי שלא נמנו עם תלמידיו כיבדו אותו ואת דרכו כפי שרואים בבירור בתחילת הפרשה הבאה. מלבד אנשי סדום. להם הוא עשה טובה ענקית כאשר השיב את אנשיהם ואת רכושם מידי המלכים שגברו עליהם, כמסופר בפרשה הקודמת (פרק יד) והם בתמורה פיתחו אידיאולוגיה הפוכה כנ"ל. כאשר אלה העובדות, כאשר לתנועת ההטבה שהקים אברהם קמה תנועה נגדית שבהכרח מחבלת במאמציו להרחיב את חוג תלמידיו, לאיזו תגובה היינו מצפים ממנו כאשר שמע מהקב"ה שהוא מתכנן (פרק יח): [כא] אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה...? שמחה על סילוק המתנגדים? מחאה קלושה לצאת ידי חובה?

עם מי לא מתווכחים

לא אצל אברהם. הוא פותח במיקוח עיקש מול הקב"ה ועושה כל מאמץ להציל לפחות חלק מאותם אנשים אם לא את כולם. את המתנגדים האידיאולוגיים שלו, את המחבלים במאמציו לקרב אנשים ל-דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הוא לא מצליח כידוע, וסדום עם גרורותיה נמחקות כליל. וכאן אפשר לכאורה לשאול, מדוע נמנע אברהם מהשקעת מאמץ להחזיר בתשובה את אנשי סדום? יפה שהוא מבקש שכולם ינצלו בזכות הצדיקים או לפחות שהצדיקים לא ימותו ביחד עם הרשעים, אבל למה לא לעשות מאמץ להחזיר את כולם בתשובה כך שכולם יהיו צדיקים? מסתבר שאברהם ידע, ואנחנו אמורים ללמוד ממנו, שזה לא עובד ככה. הוא ידע שאין תועלת בוויכוח עם אידיאולוגיה הפוכה.


גם לסדום היה ספר חוקים ומה שנכתב בו היה מחייב. היו להם גם שופטים שדנו על-פי אותם חוקים והם ידעו לנמק היטב את פסקי הדין שלהם. הכל בכפוף לחוקי הרשע שהמציאו. עם כאלה אין על מה לדון ואברהם ידע זאת היטב. הוא ידע שאפשר רק להתפלל עליהם שהקב"ה יעורר אותם לתשובה וזה מה שניסה לעשות, אבל הקב"ה העניק לאדם את זכות הבחירה. ומרגע שבחרו במודע בדרך הפוכה מרצון ה', אפילו הקב"ה לא נוטה להתערב. במציאות כזאת, מה שנשאר זה להתאמץ יותר בהגברת החיוב. בתקווה שנאיר מספיק חזק עד שהחושך יעלם. זו הייתה דרכו של אברהם, לא להתעסק עם הרע, רק להגביר את הטוב. ובדרך הזאת הוא הצליח לקרב רבים.

להשמיד את הרוע

אבל לא את מי שפיתחו אידיאולוגיה של רוע, אותם אי-אפשר לקרב. על בסיס הרעיון הזה, כיצד נבין את המאמץ של אברהם להציל את אנשי סדום? הרי הם רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד. צריכים לומר שאברהם ביקש להשמיד את הרוע ולא את הרעים. על דרך הפירוש בגמרא לפסוק (תהלים קד, לה): יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, חטאים ולא חוטאים. אין לקב"ה ענין להשמיד את החוטאים אלא למנוע את החטאים. רק שבסדום זה כבר לא היה אפשרי. והרי כל עניינו של אברהם הוא לעשות את רצון ה' ואת זה אנחנו אמורים ללמוד ממנו, לעשות רק טוב עד שהרוע יעלם מן העולם. והטוב מוגדר היטב בפרשה שלנו, מה שמוריש לנו אבינו אברהם: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. כלומר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט בדרך שמתווה ה'.