באחת הגיחות שלי ברשת נתקלתי באחד הפוסטים שהאיר מספר נתונים מעניינים המלמדים על שכנינו בעולם הערבי. הנתונים בין היתר הצביעו על שיעור הרציחות המדהים במגזר הערבי-ישראלי, ותחת אותו המאהל הועתקו עוד כמה נתונים מהדוח החדש של האו"ם, על האטת ההתפתחות בעולם הערבי ועל המצב העגום בו תקוע.
השאלה, אם ננתח את הנתונים האלה לאן נגיע. כלומר אם ננסה לעמוד על השאלה: למה הערבי רוצח את אחיו בחלב למשל. זה המקום הכי קרוב אלי. ואני שואל, למה בקרב הערבים אחוז הרציחות הוא מעל לממוצע העולמי? למה המציאות אצלם קשה. למה המדינות הערביות לא מתפקדות, לא מתקדמות, למה העוני האבטלה המלחמות הרציחות המשטרים המדכאים. למה החברות הערביות בקריסה, למה הם לא מצליחים להתקדם ולהתפתח, למה הערבי נעצר בנקודה מסוימת ולא מתקדם מהנקודה הזו הלאה, בניגוד לאחיו הסיני, האירופי האמריקני הקנדי...
אני חושב שניתן לארוז את התשובה לכל השאלות הקשות האלה במילה אחת: קיצוניות. הערבי הוא טיפוס בלתי מתפשר ולכן הוא נעצר בנקודה מסוימת ולא זז ממנה, זו הקיצוניות. אבל התכונה האמיתית שהביאה אל הקיצוניות שלו היא העצלות המחשבתית. אדם קיצוני הוא אדם שלא רוצה לחשוב, שמתעצל לחשוב ולכן הוא מגיע לנקודת חשיבה כלשהי הקרובה ביותר אליו, מתחפר אחריה וקורא לה "עיקרון"; מהנקודה הזו הוא לא זז.
עצלות מחשבתית
הוא לא מוכן לחשוב כיצד ניתן להתקדם הלאה מהנקודה הזו אל מחוזות אחרים, אולי ניתן למצוא בהם עקרונות יותר מקיפים שייניעו אותו הלאה, שיפתחו בפניו אפיקים חדשים, שירחיבו את ערוצי מחשבתו. וכמובן יש להשתמש בכוח המחשבה והתיחכום בשביל לפרוץ אל המחוזות האחרים ולגלוש בהם, אבל הקיצוני מתעצל לעשות שימוש בכוח המחשבה שלו, וכאמור הוא מסתפק בנקודה שהגיע אליה, מכנה אותה עיקרון ושם נעצר; שם נעצרים כל אפיקי המחשבה שלו. לכן ולפני שהגיע לקיצוניות שלו הוא עבר בתחנת העצלות המחשבתית.
אני חושב כי מקור העצלות המחשבתית הוא בהחלטה האנושית. וכמו שאני מחליט אם לעשות משהו או לא, כך אני מחליט אם לחשוב או-לא. האיסלאם הקיצוני הסתפק בנקודה שהגיע אליה ושקרא לה "עקרונות האיסלאם" ומשם לא זז: אני רוצה איסלאם כאן ועכשיו לי ולכל המין האנושי, שכל העולם יעצור עימו כאן ועכשיו מבלי לזוז מילימטר.
כאן בנקודת העצלות המחשבתית אני מוצא מכנה משותף גם לשמאל הישראלי, ולא במקרה תנועת "
שלום עכשיו" מייצגת אותו. אני רוצה שלום כאן ועכשיו כי השלום משרת אותי עכשיו ולא מעניין אותי מה היה או מה יהיה, זו המחשבה הנשגבת שהובילה אותי לנקודה הזו וממנה לא אזוז. אני רוצה שלום ועכשיו: מה יהיה מחר או מה היה אתמול אלה מחשבות מיותרות ואינני רוצה להתחבט בהן, משמע אני מתעצל לחשוב עליהן.
מצרים בוחשת בשאלת יורשו של אבו מאזן 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
