כללי אתיקה בפעילות אקדמית

טיעון 1: התבטאות פוליטית מבטאות פעמים רבות ערכים

האקדמיה היא מקום למחקר. לדיון תבוני. שאלות אידיאולוגיות (השאלות המתייחסות לטוב האינטרינזי שלאורו בוחר אדם לנהל חייו), אינן שאלות הניתנות לדיון תבוני או הכרעה תבונית כלל, ולפיכך אינן מקומן באקדמיה (גם לא המשפטית), האקדמיה אינה מעבדה סטרילית שבה ניתן להעמיד שאלות אלה למבחן ביקורת התבונה - שוב ולו מן הטעם הפשוט ששאלות של ערכים אינן שאלות של הכרה הניתנות להכרעה באמצעות התבונה.

מובן שמחקר אקדמי יכול לערוך דיון היפותטי על בסיס ערכים מסוימים והמסקנות הנובעות מאחיזה בהן או להצביע על הערכים המגולמים בהכרעות של בית המשפט וכיוצ"ב. אך עצם ההכרעה בין ערכים שונים (ההכרעה מהו טוב באופן אינטרינזי) אינה ניתנת לדיון תבוני.

כפי שחזר וטען פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שאלות של ערכים הן שאלות של בחירה. את הטוב האינטרינזי שלאורו אני מתנהל (קרי, הערכים שלי) אני בוחר, ולא מכיר. אומנם לטעמי עדיין ניתן לקיים "דיון" (אם נותנים למונח דיון מובן רחב יותר) בערכים, אך לא דיון תבוני במובנו האקדמי.

טיעון 2: דחייה, השתקה, הדרה או אפליה

החופש האקדמי אינו נעדר גבולות. גם חופש הביטוי הרחב ממנו אינו נעדר גבולות. מובן שקיימים מקרים בהם ההתבטאות או הפעילות לא יכולים בשום דרך סבירה לקיים את מבחן הזיקה הלוונטית לחומר ההוראה ותפקידו של המרצה. למשל, אם מרצה למתמטיקה יקדיש ולו חמש דקות מהשיעור לציון "התוצאות הנוראיות של הכיבוש" או "השטות שבתיאורית בריאת היקום", ההתבטאות שלו תחרוג מהחופש האקדמי.

הנזק שבהתבטאות כזו: פגיעה ברגשות, דחייה, השתקה, אפליה והדרה
מחוץ לעצם העובדה שמדובר בשימוש בלתי ראוי בכספי ציבור (הרי אותו מרצה לא מונה עקב כישורי שיחתו בנושאים אלו או מחמת עמדותיו) מה שבעיקר יוצר את הקושי הוא שבעוד שמחוץ לאקדמיה יש בדרך-כלל סימטריה בין מפרסם הביטוי לנמען מבחינת יכולת תגובה, הרי שבמסגרת הרצאה באקדמיה יש א-סימטריה כאשר למרצה בלבד זכות הדיבור ואילו זכות הדיבור של הסטודנטים מותנית במתן זכות דיבור מהמרצה. בהיעדר מתן זכות דיבור לתגובה, הסטודנטים אינם רשאים להגיב.

הדבר עלול להביא להשתקת סטודנטים החושבים שדעותיהם לא יישאו חן בעיני המרצים, ולתחושה של אפליה והדרה. מה עוד שאווירה שלילית עלולה להשליך על לימוד חומר הלימוד הרלוונטי למשל על-ידי היעדרות משיעורים, נוכחות ואי הקשבה, פגיעה בריכוז, הימנעות מהשתתפות אקטיבית, הימנעות מאינטראקציה בריאה עם המרצה מעבר לנוכחות בשיעור.

הפוליטיזציה, ההתבטאויות הפוליטיות בכיתה ומחוצה לה, יוצרות סכנה נוספת - המידע המגיע למרצה או לחוג יוצר "אפקט משחד" Prejudicial effect, המסב קושי של שיפוט בהגינות סטודנטים. אפילו אם נזהר שלא להפלות לרעה בעלי דעות שונות משלנו, ייתכן שנמצא בסופו של דברים נפלה אותם אלה החושבים כמונו לטובה. פוליטיזציה כזו עלולה לחדור לתוך הליכי מינויים באוניברסיטה, ולפעילויות נוספות שלה.

מרצים נמצאים בעמדה הטובה ביותר לבירור השאלה: מה נחוץ ומה לא מבחינת הדרישות האקדמיות הם מכירים מקרוב את יכולת ההספק של חומר הלימוד וכמה זמן אם בכלל ניתן להותיר לדיונים פחות רלוונטיים. הם יודעים טוב מכולם את המזג והאופי הכללי של הסטודנטים בקורס שלהם - האם הם נוטים לתגובות סוערות או שהם שקטים וכיו"ב.

אולם, יתרונות אלה אינם מעניקים ידע וודאי, כך שלא ניתן להשתמש בהם על-מנת להבטיח שלא תהיינה תוצאות שליליות בכלל. מעבר לכך, יתרון אפיסטמי אינו שולל חיסרון מוטיבציוני. הטיות מוטיבציוניות קיימות גם נוכח יתרונות אפיסטמיים. טלו דוגמה קיצונית אך ממחישה את הנקודה: העובדה ששופט מכיר הכי טוב את קרובי משפחתו אינה מצדיקה שישפוט אותם. אדרבה בעובדה שבעלי דין שהם קרובי משפחתו של השופט יוצרת עילה לפסלותו בדין בשל חשש ממשי למשוא פנים.

היתרון של נורמות הוא באופיין הכללי ובאי משוא הפנים של תפקוד הנורמות. בהיעדר נורמות, המרצה יקבל החלטה אד ורק בכל מקרה ומקרה וזאת תוך שהוא נתון להטיה מוטיבציונית עקב האינטרס העצמי שלו להעיר את ההערה הקונטרוברסלית. בכך הוא למעשה שופט את עצמו בניגוד עניינים. קיומן של נורמות מהווה בלם להטיה האינצידנטלית הזאת בשל האופי הכללי של הנורמות והיותן מנותקות ממקרים ספציפיים.

אלו עקרונות יסוד של המשפט המודרני החותמים דיון פילוסופי עתיק אם רצויים חוקים או שיקול דעת אד הוק ללא חוקים על-ידי בעל הדבר (ראו המעבר של אפלטון מדיאלוג "המדינה, לדיאלוג חוקים"). לכן עדיף שהכללים לא ינוסחו על-ידי המרצה עצמו, אפילו לא על-ידי האוניברסיטאות או רשויות האקדמיה.