דרך אחת לבטא אג'נדה בתוכנית תחקירים היא להעלות נושאים בגלוי באופן שכל צופה יכול לשפוט אם הנתונים המובאים בפניו הם נתוני תחקיר אמיתיים או שמא אג'נדה אישית מכתיבה אותם. כמו למשל אידאולוגיה צמחונית של התחקירן, המביאה את הצמחונות אל השולחן, או נושא מחזור מזון המועלה על-ידי תחקירנית אשר הנושא הזה בוער בעצמותיה.
דרך אחרת לבטא אג'נדה לגמרי מסוג אחר היא באמצעות פרסומת סמויה, לדוגמה כתבת תחקיר המציגה בעיה חברתית, כאשר חלק מהמימון לתוכנית (או כפי שמכונה בלשון העם – חסות) מגיע מגורם בעל עניין עסקי בנשוא התוכנית, מה שמעקר את כל הבסיס לתחקיר, אפילו אם כל מילה בו אמת לאמיתה.
וסיפור שהיה כך היה.
לפני למעלה משנה, אני צופה בתוכנית תחקיר של
מיקי חיימוביץ' על הביטוח הלאומי, מלכתחילה הייתה לי הרגשה שהארס של התוכנית הוא קיצוני מידי, מרחיק לכת מידי, והרי מדובר בגוף ענק, הממלא משימות רבות, והצבע השחור שנמרח עליו באותה תוכנית היה נראה לי לא הוגן, בייחוד לאחר שאני בעצמי עברתי חוויה עם הביטוח הלאומי עם קרובת משפחה, חוויה שהעידה על כשלים לא קטנים אך העידה גם על הקשבה, העידה על נושאים המצריכים תיקון אך גם על נושאים משביעי רצון. ואז אנו מגיעים להפסקת החסויות, ומתברר שה"תחקיר" הזה שודר בחסות "זכותי" אשר לקוחותיה הם מאוכזבי הביטוח הלאומי, וכמה שהביטוח הלאומי מוצג שחור יותר כן פוטנציאל הרווח של "זכותי" גדל משמעותית.
התלוננתי אצל הרגולטור, הרגולטור החליט שהחסות של "זכותי" לתוכנית הייתה הפרה של רישיון ההפעלה מכוחו שודר ה"תחקיר".
יש להניח שתוכנית תחקירים אשר חוטפת כזו מכה בפנים, תיזהר ותימנע מהפרות דומות של הרישיון, אך לא חלפו מספר חודשים, ושוב תוכנית על הביטוח הלאומי, שוב ארס מוגזם לטעמי, ושוב, שוב חסות של זכותי. אותו סרט, אותם שחקנים, ואותה רכבת דוהרת הדורסת את אינטרס הציבור במסווה של תחקיר עיתונאי.
גם הפעם התלוננתי אצל הרגולטור, גם הפעם נקבע שהייתה הפרה, ובמקרה זה אף נקנסה התוכנית או נקנס הערוץ בסכום אשר אינני זוכר את גודלו.
כאמור יש אג'נדה ויש אג'נדה, אם מאחורי האג'נדה עומד אינטרס ציבורי אפילו אם לא של כל הציבור, ואפילו אם נובע מהעדפותיו של התחקירן, ניחא, אך כאשר כל הסיפור או לפחות עיקרו הוא האג'נדה של טובתה הכלכלית של ההפקה מתעקר התחקיר מכל תוכן, נפגעים חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, ונכרת הענף הדל עליו יושבת העיתונות שלנו בימים אלה.
