"פינוי כפוי וכואב" - זה מה שמבטיחים תושבי עמונה. כלומר, גם הם יודעים שהיישוב לא יישאר במקומו הנוכחי. אז מדוע כל המאבק? בשביל העיקרון, הם אומרים, כדי למנוע עמונות נוספות.
חייבים להעריך את מי שהולכים להתיישב כמעט בישימון, ללא תנאים מינימליים, מתוך אמונה עמוקה בדרכם. זוהי הרוח של ראשוני פתח תקוה וזכרון יעקב, זו הרוח של י"א הנקודות בנגב, זו הרוח של חומה ומגדל. בימינו זה אפילו עוד יותר קשה, בלי הנוחות המינימלית שרובנו המכריעים לא מוכנים לוותר עליה. וחייבים להעריך אותם עוד יותר כאשר הם מוכנים להיאבק בגופם על בתיהם. אין זה אומר שהם צודקים.
הסיפור של עמונה מורכב מאוד, וזה עוד לפני שנכנסים לשאלה האם הוא יהווה תקדים. מצד אחד: המדינה שלחה לשם את המתיישבים. איש לא הוכיח שהקרקע באמת שייכת לו. בג"ץ הוציא פסק דין כמו ערכאה דיונית, למרות שלא שמע הוכחות. כאשר מדובר בעבירות בנייה, המדינה נוהגת בסלחנות מופלגת כלפי ערבים. עם הבדואים בנגב, שפלשו לרבבות דונמים של קרקע ציבורית, מנהלים מו"מ ומציעים להם מכל טוב.
מצד שני: לעמונה אין תוכנית בנייה מאושרת. התושבים יודעים כבר עשר שנים שיש שם בעיה. המדינה מוכנה לתת להם דיור חילופי בגלל שהיא שלחה אותם לשם. המדינה קיבלה שנתיים להסדיר את הנושא ולא עשתה דבר. פסק דין חייבים כולם לכבד, גם אם התוצאה לא נראית להם.
אביחי מנדלבליט - האיש ששירת את
בנימין נתניהו ונבחר בידי
איילת שקד - לא היה פוסל את חוק ההסדרה אם לא הייתה שם בעיה חוקית אמיתית.
אבל יש עוד היבט, שמשום מה לא עולה לדיון - ולדעתי הוא החשוב ביותר. שיהיה ברור: אני איש ימין, תומך בהתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל וסבור שנעשה כאן עוול. אלא ששום פינוי לא יגרום פרומיל מהנזק שתגרום מלחמת אחים, ואפילו אם יהיה מדובר "רק" באלימות נקודתית כמו בפינוי הקודם של עמונה. שום פינוי לא יגרום פרומיל מהנזק שתגרום התעלמות מפסק דין חלוט, שכן מי שיפר פסק דין היום - לא יוכל לדרוש מחר לקיים פסק דין שכן ייראה לו.
זה צריך להיות השיקול המכריע, של כולם - ובראש ובראשונה של התושבים. דווקא משום שהם כל כך חדורי אידיאולוגיה, הם חייבים להציב במקום הראשון את השיקולים הערכיים הללו. הם חייבים לזכור שמדינות מתפוררות מבפנים, ולא בגלל אויבים חיצוניים. הרמת ידיים על שוטרים וחיילים היא סממן של התפוררות פנימית. ביזוי פסק דין היא סממן של התפוררות פנימית. את זה אסור, אסור בתכלית האיסור, לאפשר.
אלא שאני חושש, שהתושבים רוצים שיפנו אותם בצורה כפויה וכואבת. הם רוצים את התמונות של נשים נגררות וילדים בוכים. הם רוצים את האפקט התעמולתי. יש מי שרוצה תמונת ניצחון; הם רוצים תמונת תבוסה. הבעיה היא, שהתבוסה הזאת תהיה של כולנו - כיהודים, כישראלים, כחברה, כמדינה.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
