ועדת השחרורים של שב"ס - עבודה בעיניים

הנשיא לשעבר קצב, בהתנהלותו האובססיבית אך מובנת מבחינה אנושית, אולי כבר שנים לא עשה טובה של ממש לציבור, אבל הוא עושה זאת עכשיו, במחול האבסורד שלו מול וועדת השחרורים.

לא מעט כותבים עסקו או עוסקים בכמות האבסורדים שממציא לידינו הטיפול הנואל בפרשת קצב בוועדת השחרורים. אני אינני רואה את הבעיה העיקרית בצביעות הוועדה ובדרכו העיקשת אך לא מכובדת של קצב מולה, אלא בעצם העובדה שוועדה זו קיימת.

גורם מנהלי או רגולטורי מיותר, תמיד מוכיח שהוא מיותר על-ידי עודף ביורוקרטיה או התנהלות אבסורדית - שתי ההוכחות מייצגות תהליכים בהם הגורמים המיותרים מייצרים עבודה לעצמם ולזולתם, מבלי שהם תורמים ערך מוסף של ממש לעניין בו הם עוסקים. כמות החומר הכתוב שייצרו עד כה ועדות השחרורים לא הביאה למיטב ידיעתי והתרשמותי לשיפור או חידוש מהותיים ומועיל בניהול תהליכי אכיפת החוקים בישראל; כליאת האסירים והטיפול בהם, שיקולים לקיצור זמן העונש או מתן חנינה, שהכלים האחרים הקיימים במערכות אכיפת החוק אינם כוללים כבר ממילא. וגם אם בשולי הדברים, יימצא פרט כזה או אחר, הוא בטל בשישים מול נזקה המתמיד והקבוע של ועדה זו ואופן התנהלות התהליכים בה.

ועדת השחרורים היא גורם עיקרי להפיכת הענישה שמטיל בית משפט על "חייב בדין" מהליך מחנך, משקם או מרתיע ל"לוטו" או "טוטו" הגרלה בנלית גרידא, ופשוט עושה "צחוק מהעבודה". כאשר קובעים שיש "תנאים מקדימים" מוגדרים ותקניים לקיצור פז"מ במאסר, הופכים את הפסיקה המקורית לבדיחה.

משקל כבד

ראשית, ברוב המקרים אין משמעות לעונש שניקצב כאשר ידוע מראש שבהינתן בדיעבד תנאים מסוימים, הוא יוקטן בשליש. שנית, אפשרות החנינה "המאיימת" להפוך את פסיקת השופט לבלתי-רלוונטית, תגרום לו אם הוא מבקש להחמיר, לגזור על המורשע גזר-דין חמור יותר מהנחוץ למיטב שיקול דעתו, מתוך ידיעה שאם לא יעשה כן, לא ימוצה הדין "מסיבות אדמיניסטרטיביות". גם ללא ממוסדת זו, לאדמיניסטרציה יש בדינים שלנו משקל כבד מדי, לרוב כבד בהרבה מזה של חומרת העבירה או רוח החוק. שלישית, כאשר החוק אינו מיושם כרוחו וכלשונו משום שיש לו יותר מדי "מתרגמים" שלהם אג'נדות "פרטיות" משלהם, הופך המשפט לחוכא ואיטלולא.

אחרי פרשיות "עסקות הטיעון", התנהלות בית המשפט העליון "כמנהל-על של המדינה", ודרכו של היועץ-המשפטי כערכאה מוקדמת לבית המשפט ולא כיועץ - נראית מערכת המשפט שלנו רע מאוד, בלשון המעטה; אבל יש לה... "כבוד" שספק עד כמה היא באמת ראויה לו!

לדעתי, צריך לבטל את ועדת השחרורים ולהחזיר את עניין החנינות לנשיא בלבד, משום שאינני רואה שום הבדל מהותי בין "חנינה" לבין מושג "קיצור העונש". מאידך-גיסא, יש נימוקים טובים מאוד להפריד בין ההליך השיפוטי הנורמטיבי "הרגיל" המבוסס על מעשי הנאשם לפני שהועמד לדין, לבין קיצור העונש בדיעבד הנסמך בעיקר על התנהלותו בעת המאסר. מדובר בעיקר בהערכת הסיכויים שעצם הענישה וחווית הענישה גורמת לשינוי מנטלי אצל האסיר, שמתבטא גם בדרכי התנהלותו החברתית והערכית במהלך המאסר כיסוד לדרך חיים חדשה לאחר שישתחרר.

העמדות פנים

הנשיא יקבל המלצה של משרד המשפטים, שתכלול את עיקרי "הבעד" ו"הנגד" הקשורים בהתנהגות האסיר, שיקומו, מצבו הבריאותי, תקדימי מקרים רלוונטיים ושיקולים מיוחדים למקרה, ויחליט בהסתמך על הנ"ל, לפי שיקול דעתו. זו המשמעות האמיתית של מתן סמכות חנינה לנשיא. אין צורך במשחקי-לשון, בהעמדות פנים ובנוהלי "פוליטיקלי-קורט" מעושים.

ועדות השחרורים הם ארגון ביורוקרטי לא קטן, ומסורבל. די להתבונן בחוקים ובתיאורי דרכי עבודתן בוויקיפדיה, בכדי להיווכח בכך ללא שום ספק . מדובר במנגנון המעסיק מאות אנשים, רובם בכפילות לבעלי מקצוע דומים במשרד המשפטים ובמשרדי ממשלה אחרים או בחברות מתמחות בשוק האזרחי ועולה מיליוני שקלים בכל שנה למשלם המיסים.

חייבים להפסיק את "הטקס" החוזר, שרק מספק מתח, עצבים ותעסוקה שברובה נראית מיותרת. הגיע הזמן להתבגר וגם להתייעל. את הכסף שיחסך תוכל הממשלה להקצות לשיפור מצבם של החלשים בחברה, וכך יעשה בו שימוש חשוב ומועיל בהרבה מן מהנוכחי, לרבות שיקום האסירים המשתחררים שחרור מוקדם בגין חנינה.