א. אחרי הנפילה

מהמסעדה פרצו החוצה במהירות כמה עובדים מודאגים ולקוחות חמורי-סבר הביטו בי בחשש רב. איני יודע איך מעדתי, אך עשיתי זאת היטב, ולא איתרע לי דבר.

העובדים הביטו בי, וכשביקשתי שלא לעזור לי לקום, הבינו, שמעידתי הסתיימה בכי טוב, וחזרו שלווים לעבודותיהם.

החשש האמריקני מתביעות מדהים. בכל מקום הבטיחות המוגזמת מעל לכל, ואימת סוכני הביטוח ועורכי-הדין מרחפת על העובדים. קשה להאמין כמה אמריקה מוכה באימת התביעות - כנראה, עוד תוצאה קשה של עודף משפטנים.

ב. חניה

אני גדול, שמן ומסורבל, ותרגילי גמישות ביציאה ממכונית אינם מתאימים לי עוד. מגרשי החניה כאן ממוקמים היטב בין חנויות, שהוקמו על גדותיהם. אף אחד אינו מצפה, שתלך מרחקים עצומים עד עגלת הקנייה. ארצו של הדוד סם מעודדת קניות ומוכוונת לשפר את נוחות הקונים. ברוב המתחמים משולבים בתי-קפה ובתי-אוכל - לבל תתאמץ חס וחלילה, ושלא תעז לעזוב את המתחם.

האמריקנים מקפידים לחנות בניצב למדרכה, או בהתאם לסימונים במגרש החניה, ואינם חוסמים את המעברים. במתחמי הקניות יש חניונים מרווחים, שכמובן אינם מספיקים בשעות השיא, אך הם רחבים מאוד - הרבה יותר מהנהוג בארץ, ומאפשרים יציאה וכניסה נוחות, גם לכבדי תנועה, והעמסת המכונית בקלות, מבלי להטריח את הקונה.

ג. העורב

המשורר אדגר אלן פו כתב כאן את שירו הידוע, העורב. למעשה, קפה אדגר, הנקרא על שמו, עבר עם השנים כמה רחובות צפונה במנהטן, וממשיך לשאת את שמו של המשורר. דמותו מתנוססת על פוסטרים בקפה, ומוסתרות כעת על-ידי קישוטים לחג המולד ולחנוכה, שנפגשים השנה באותו היום.

קפה אדגר הוא מקום קטן ואינטימי, שקיבל אותנו במאור-פנים, בקפה טעים מאוד - חריג בנוף האמריקני - ובאוכל נעים. אך העיקר - חברה נעימה של המשפחה בניו-יורק. רק בשבילם הטרחנו את עצמו לצפון מנהטן.

לשם שינוי, אווירה איטלקית, המודגשת על-ידי נוכחות הבעלים, שיושב בתנוחה אדנותית במרכז הקפה, ומשוחח עם חבריו ועם משפחתו באיטלקית קולחת.

ד. אור

האמריקנים אינם מאירים את בתיהם, כמונו, וגם במסעדות ובבת-הקפה חשוך יחסית. קשה להתרגל לזה - מה עוד שלפעמים אני כבד-ראייה. מתקשה לקרוא את התפריט במסעדות, ונאלץ להיעזר במשפחתי כדי להזמין.

בגלל התאורה המעטה התקשיתי לקרוא במוזאון את ההסברים על המוצגים. כנראה, היא נועדה לשמור על המוצגים, איני בטוח שלמבקרים אחרים זה הפריע כל כך.

ה. מקסים

כרטיס כניסה לאזרח ותיק למוזאון גוגנהיים עולה 18 דולר בקופה. לו הזמנתי יום מראש, הייתי חוסך דולר. התור בקופה ארוך, ומתקדם במהירות. תוך חמש דקות הפקדנו את מעילינו, וההתחלות לטפס במעלה התצוגות.

ליצנים אומרים, שהמוזאון היה פעם חניון. הוא עשוי בצורת בורג, והמישורים המשופעים נוחים להליכה גם לנכים. אחרי שתי קומות עברנו למעלית, שהוליכה אותנו לקומה העליונה, וממנה ירדנו בקלות אל התצוגות.

לא הצלחתי להתרשם מהאמנות המופשטת שראיתי. לעומתה, עמדתי מוקסם מול עבודות של וסילי קנדינסקי. תמונה של מארק שאגאל, עבודות של פבלו פיקאסו, של פול גוגל, של קלוד מונה ושל קאמיל פיסארו הרשימו אותי מאוד. משום-מה אמנות מופשטת אינה מדברת אליי, ולפעמים מרגיש כאילו מישהו מנסה לעבוד עליי.