אני כותב שורות אלו מתוך כאב ואהבה רבה לסופר
א.ב. יהושע. ביום הולדתו השמונים. משקיפים עלי ברגעים אלו מארון הספרים שלי ספר הסיפורים "מול היערות", שכבר כמעט חמישים שנה שוכן בספרייתי, לידו "מר מאני", "הכלה המשחררת", "אש ידידותית", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "השיבה מהודו", "מסע אל תוך האלף", "חסד ספרדי", "הילכו שנים יחדיו". מציץ גם ספר הילדים - "העכבר של תמר וגאיה" ולידו ספר הסיפורים "מות הזקן" שכריכתו נתלשה מפאת גילו (כבר למעלה מיובל שנים). היו שם עוד ספרים, כמו: "מולכו", "הנצבת", "המאהב", "גירושים מאוחרים", שמשום מה פרחו להם ואינני יודע אנה הלכו.
בצער קיבלתי את הצהרתו המדינית של א.ב. יהושע בתיאטרון הקאמרי ואת הבהרותיו לאחר הנאום. לצערי, גילויי הנדיבות במתן אזרחות מלאה לתשעים אלף פלשתינים החיים בשטח C משתלבת עם התוכנית של בנט וחוטובלי לספח את שטחC למדינת ישראל, וכך ליטול שני שלישים משטחה של המדינה הפלשתינית, כשראש הממשלה עדיין לפחות לפרוטוקול מדבר על שתי מדינות לשני העמים.
מצער, שוואקום מדיני יוצר הצעות מדיניות הנובעות מתוך ייאוש. במקום להצביע על הפתרון המוסרי היחידי, העושה צדק עם שני העמים - מדינה פלשתינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל - נגרר סופר אהוב עלי לפתרון, שהייאוש עומד מאחוריו.
מצער, שהסופר א.ב. יהושע נטש את התפקיד של איש רוח, שאינו נרתע מלעמוד בודד במערכה ולהצביע על אמת מוסרית, גם שהמון מתלהם הנגרר אחרי הנהגה מתלהמת צעק לעברו: "מוֹת תָּמוּת" (ירמיהו, כ"ו 8) ירמיהו לא נרתע לומר אמת כאובה גם במחיר - "וַיְּהִי כִֹכְלוֹת יִרְמִיָּהוּ לְדַבֵּר .... וַיִּתְפְּשׁוּ אוֹתוֹ הַכֹּהָנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל-הָעָם לֵאמֹר: מוֹת תָּמוּת".
מול משפט הלינץ הציבורי ירמיהו לא נרתע ונשאר נאמן לצו מצפונו. אינני בא לקטרג על דברי סופר אהוב עלי. אני כותב מתוך כאבו של אוהב. אני האוהב כואב, שאל מול אווירת לינץ ציבורי נגד הפתרון הצודק והמוסרי של שתי מדינות נרתע א.ב. יהושע, ונותן הכשר למדיניות של "
הבית היהודי" לספח את כל שטח C.
אני נשאר נאמן לקריאה שתי בירות בירושלים. ירושלים המערבית בירת מדינת ישראל, ירושלים המזרחית בירת פלשתין.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
