"פסטיבל העוני" (יום הפרסום של נתוני העוני בישראל) אינו המועד היחיד הנחגג ברוב תרועה על-ידי העיתונים. חג חביב אחר הוא יום פירסומה של רשימת העשירים. בשני המקרים הנתונים לא לגמרי מהימנים, ולגבי העשירים - לפחות קשה להניח כי מישהו מן המככבים ב"מצעד" יטרח לאשר או להכחיש אותם. הפירסומים אינם נחלתם של רכילאים בלבד, אלא מקיפים גם את העיתונים הכלכליים הרציניים (אגב, הדבר מקובל גם בעולם).
אדם אשר ירש, או יצר במו ידיו, הון גדול, מודע לעובדה כי יקשה עליו לשמור על אלמוניות או פרטיות. פעילותו משפיעה על אנשים אחרים, ולכן מעניינת את הציבור.
עם זאת לא ברור לי למי (פרט לשלטונות המס האמורים לקבל הצהרת הון מפעם לפעם) צריך להיות איכפת כמה כסף ורכוש יש לפלוני ומה דירוגו לעומת אחרים. פירסום נתונים אלו אינו משרת שום מטרה, פרט לסיפוק יצר המציצנות של חלק מן הקוראים ומילוי דפים בעיתון.
יש להניח שרגש הקינאה המפעם בליבו של מי שלא זכה להתקרב מעולם למיליונים, ומתחבט בסדרי גודל של מאות שקלים בסוף החודש, אף הוא משחק תפקיד. ואין לזלזל, כמובן, בסיפוק הגדול ביותר, השימחה לאיד, האופף אותנו כאשר מישהו מפיסגת הרשימה ניקלע לקשיים במישור האישי.
כל הרגשות הללו הם טבעיים ואנושיים, אך עדיין אינם מסבירים מדוע עיתונים רציניים צריכים להעסיק את עצמם בנושאים שאינם יותר מסתם רכילות.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
