מַסַע יַעֲקֹב תַּם וְחַיָּיו לִקְרָאת סִיּוּמָם
בידעו שֶׁהוּא מִצָּא אֶת חַיָּיו עַד תֻּמָּם
הוּא בִּקֵּשׁ לְהִקָּבֵר בִּכְנַעַן לְיָד אֲבוֹתָיו
קָרָא לְיוֹסֵף וְהַעֲדִיפוֹ שׁוּב עַל פְּנֵי אֵחָיו
יַעַן כִּי יוֹסֵף הִתְחִיל וְגָם יְסַיֵּם
וְיָכוֹל שְׁבוּעָתוֹ לְאָבִיו לְקַיַּם
לֹא בִּכְדִּי הִגִּיעַ יוֹסֵף שָׁם לַפִּסְגָּה בְּכוֹחוֹ
מִכָּאן צִוָּהוּ יַעֲקֹב לָשִׂים יָדוֹ תַּחַת יְרֵכוֹ
וְהִשְׁבִּיעוֹ שׁיַּחֲזִירֶנּוּ לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת
כִּי אָדָם רַק בְּאַרְצוֹ יוּכַל לִרְווֹת נַחַת
כִּי בַּנֶכַר זוֹ אַשְׁלָיָה וְלֹא יוֹתֶר
כִּי שָׁמָּה יֹאבַד וְלֹא יִזָּכֵר
גָּם אֶת זֹאת זָכַר יַעֲקֹב לְבָרֵךְ וּלְהוֹכִיחַ
כִּי נָתַן לְפִיו דְּרוֹר וְלֹא שַׂם דֶּלֶת וּבָרִיחַ
הוּא הוֹקִיעַ רְאוּבֵן וְגִנָּה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי גָּם
בְּרַם בְּבָרְכוֹ אֶת יוֹסֵף שִׁבֵחַ וְלֹא פָּגַם
כִּי יוֹסֵף אוֹמֵר וּמְסֻגַּל לְקַיֵּם
זֶה נָכוֹן אָבָל זֶה מְקוֹמֵם


צואת אדם על ערש דוי

צואת אדם וגם עדות שנותן על ערש דוי, נחשבותת אמינות מכל צוואה אחרת אף אם ערוכה כּדְבָעֵי אך נעשתה שנים רבות לפני פטירתו. בבוא בתי המשפט לבחון צוואה שבמחלוקת נוטה הוא להאמין לצואה שניתנה על ערש דוי, יותר מצואה ערוכה כשהאדם בעודו במלוא אונו, מוקף ביורשיו ונמצא בהשפעתם. ההנחה כי המצוה פעל בהשפעת הנהנה או הנהנים שבצואה והוא גם נזהר לצוות דבר שלא יהא מקובל על יורש זה או אחר, מחשש שיבולע לאחרים ממנו. המצווה על ערש דוי, לקראת מותו הקרב ובא, הוא חש משוחרר מכל חשש או ספק ומצוה את אשר רוצה בו, ביחוד כשיש מי מבין הנהנים שאינו נוהג במצוה בכבוד בחמלה וברחמים. בפרשה שלנו כך נהג יעקב בברכתו שהיא צוואתו. קרא לילדיו לברך אותם באמרו להם: האספו ואגידה לכם את אשר-יקרא (הכונה לאשר יִקְרֶה) אתכם באחרית הימים (מט/א). אלא מה מיד נסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים (דברי רש"י) העדפת יוסף על פני אחיו, חזרה הפעם בהדפת בני יוסף את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור. גם בציון שמות בני יוסף נאמר: אפרים ומנשה ובכך נותנים לצעיר להוביל. משברך יעקב ילדי יוסף כבשת אביהם הוא ברך את אפרים הצעיר ראשון, ולא שָׁעָה לבקשת יוסף. על זה נאמר: וַיֵּרַע בְּעֵינָיו (בעיני יוסף) (מח/יז). זה מזכיר לנו מה שקרה בין יוסף לאחיו. יעקב העדיף את יוסף הצעיר בבניו (אך בוגר מבנימין אחיו) על פני אחיו הבגירים ממנו. דבר שגרם לקנאה ולשנאה שהביאה את אֲחֵי יוסף לרצות לְהָרְגּוֹ. ברכת יעקב לבניו מתחילה בתוכחת הבכור ראובן באמרו לו: פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר (כלומר לא תזכה למותרות שיש לבכור) כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה (מט/ד) למרות שבעת ההתרחשות, והודיעו ליעקב על כך, יעקב שתק ההפטרה של הפרשה עושה הקבלה בין יעקב מוליד עם ישראל לבין דוד מלך ישראל. שהם ידועים היטב. בהבאת ספור מעשיהם של השנים ופָּעֳלָם לא פסח הכתוב גם על "הקלקולים" שלהם. בְּדַוִד מובא המעשה באוריה ובת שבע. שננזף על כך על-ידי נתן הנביא במשל "כִּבְשַת הָרַשׁ" וביעקב על שתיקתו בְּהִוָּדַע לו קלקלת ראובן. אף על-פי כן יעקב ודוד נשארו בתודעת הָאֻמָּה צדיקים גמורים. כי שניהם נתנו שבח ותהילה להקב"ה בעיקר דוד בספר הַתְּהִלִּים שהיה בין מחבריו שניהם תֵאֲרוּ בְּמַקְבִּיל את אפסותו של האדם מול גדולתו ועָצְמָתוֹ של הקב"ה. הם האדירו את בורא עולם לא רק בקרב ישראל אלא גם בקרב יתר האמות.

יעקב בברכתו מתאר מבנה העם לעתיד

יעקב מבקש שילדיו יבינו כי הם עתידים להיות עם ישראל - עם הַמְקַיֵּם חק ומשפט, הגנה וכלכלה ביטחון ומוסר. יעקב בברכתו מזהיר את העם מאבדן התודעה כי ישראל שומר על אמונתו באלוהים שעתיד הוא לאמצו לו כעם האלוהים. יעקב בקש כבר מעתה להזהיר את השליט שימשול בעם שעליו לזכור דברי חכמים שאמרו: כל מי שנעשה ראש למטה, נעשה רשע למעלה. רצה הכתוב לומר לנו כי במהות השליטה שנתנת לשליט, או שהוא נוטלה לעצמו, גלום מרכיב הרשעות. לכן על השליט לזכור גם: מנין בא ולאן הוא עתיד ללכת. כפי הנראה אין אדם בשר ודם יכול להינתק ממרכיב הרשעות אבל יכול לא לעשות בו שימוש. בנתחנו את ברכת יעקב לילדיו, נראה כי יעקב גִּלֵּם את דמות העם שעתיד לְהִוָּצֵר ממנו. ב"ראובן" דבר יעקב על מרכיב חִלּוּל כבוד האב והאם במעשה פַּחְזָנוּת. ו"בשמעון ולוי" הוקיע יעקב את הכעס והשימוש בכוח, שפוגעים באדם לעתים גם על לא עול בכפו יעקב נגד רכוז כוח בידי אדם בודד בעוד צריך להיות בידי העם. ו"ביהודה" דובר על הצד ההגנתי והצד הכוחני. כאן בקש יעקב לחזק את העם מול הסכנות שידע לגונן על עצמו אך לעשות זאת על-פי החק והמשפט. וב"זבולון" קבע יעקב את ביטחון העם מצד מערב מן הים את חופי הארץ, כדי לשמור על מעבר חָפְׁשי אל הארץ דרך הים וב"יששכר" יעקב בקש להטות כתף שלא להשאיר את האדם הבודד לשאת על שכמו עקר העול והנטל. ו"בדן" אמר יעקב לעשות משפט על-ידי שופטים שידונו משפט צדק ולא לנהוג כנחש האורב בדרך להקיש את האדם בַעֲקֵבוֹ. וב"גד" יעקב כבר רואה צורך בגדודי צבא שיגנו על הם בעת מלחמה וב"נפתלי" דבר על הקשר בין חלקי העם במהירות ובלשון מעודנת. ברם ב"יוסף" לא הצליח לגבור על רגשותיו כלפיו והללו ושבחו שוב, על כי ידע לנהוג בעמו (אחיו וצאצאיהם) בחסד וברחמים. למרות שאחיו לא נהגו בו בחמלה, יוסףנהג בהם מנהג של מנהיג שלא דבקה בו הרשעות. וב"בנימין" אחי יוסף דבר יעקב על התנהגות האדם בישראל, שלא לדאוג לעצמם בלבד, אלא להתחלק בטוב עם שארית העם.

הקשר של ישראל לארץ ישראל

תחילת הקשר הזה ומשמעותו, קבלו ביטוי משמעותי בפרשה ויחי כפי שזה נשמע בהשבעת יעקב את בנו יוסף על ערש דוי באמרו לו: ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם. (מח/כט,ל). דבר זה מְרַמֵּז על תְּחִיַּת המתים לעתיד לבוא שלא נזכרה במפורש בתורה. למעשה זה גם מבטא את הקשר של ישראל-יעקב לארץ ישראל. מכאן יש נטייה אצל אלה שחיים בנכר, בהתקרב ימיהם למות הם עולים לארץ כדי למות בה. בכך נוהגים כפי שנהג יעקב אשר השביע את יוסף בנו: ונשאתני ממצרים וקברתני בקרבתם. אלה שנוהגים כך, עושים זאת כדי לקום לתחיה בתחית המתים, כך שלא יתגלגלו עצמותיהם דרך מחילות, חורים ומערת בתוך האדמה עד הגיעם לארץ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. ברם תְּחִיַּת עם ישראל בתקופת ראשית הציונות, קבעה לה כלל שעלית היהודים מארצות נכר אל ארץ ישראל, נועדה לתחית עם ישראל בארצו, גם אלה הרוצים לקום לתחיה בתחית המתים, יהיו נשכרים גם. הנה אנו רואים שיוסף נהג כאביו בדברו אל אֵחָיו והשביע אותם, שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל כאשר: פָּקֹד יִפְקֹד אלוהים אתכם (נ/כה) כלומר בבוא העת לצאת משעבוד ממצרים ששם עתידים ישראל להשתעבד שם, ובשובכם לארץ אבותיכם, אשר נשבע ה' לאברהם, ליצחק וליעקב להורישה להם, כאמור יוסף השביע את אחיו להעלות עצמותיו להקבר בארץ. ברם יוסף ידע כי השבועה הזאת מחייבת את צאצאי אחיו בקיומה, כי הרי אחיו מבוגרים ממנו וסביר להניח שהם לא יהיו בחיים במות יוסף, ללמדך כי שבועת אדם שנשבע או נדר שנדר לעשות דבר, יהיו שבועתו ונדרו מחייבים את צאצאיו לקימם. ההורשה היא לא רק של זכויות לא גם חובות ועל היורשים לקימם, כי הרי האדם בעולם הזה הוא מעין אורח לזמן קצוב מופיע וגם נעלם .

לָכֵן בְּסִיּוּם קְרִיאַת סֶפֶר מְחֲמֶשֶׁת הַסְּפָרִים מְצֻוִּים לְסַיֵּם מִן הַסְתָּם:
לֹאמַר תָּם וְנִשְׁלָם שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם
וְכִי אֵין חַיי נֶצַח עַל הָאֲדָמָה לְבָשָׂר וָדָם
יֵהֵא זֶה מַנְהִיג רָם אוֹ אָדָם אַחַד-הָעָם
עֵרוֹם בָּא אָדָם לָעוֹלָם וְעֵרוֹם יֵצֵא מִשָּׁם
שֶׁלּאֹ יָרוּם לְבָבוֹ כְּמַנְהִיג גָּם
וְלֹא כְּאִיש רַם אוֹ סְתָם אָדָם
הַמַּנְהִיג בִּנְשִׂיאַת תַּפְקִיד יִנְהַג בְּנֶאֱמָנוּת וְיַקְפִּיד
כִּי מְעִילָה בָּאֵמוּן חֲמוּרָה וְעַל חֵטְא זֶה אֵין כַּפָּרָה
לוּ יְהִי שֶׁמַּנְהִיגֶנוּ יַפְנִימוּ וְאֶת הַכְּפָפָה הֵם יָרִימוּ
אֲזָי אוֹר לַגּוֹיִים הָיֹה נִהְיֶה יִתָּכֵן מִפִּינוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְנֹאמַר אָמֶן.
לְהָסִיר סִיבִים וְסִיגִים וְלָשִים לְפִינוּ סְיָגִים
בְּאַהֲבַת אָחִים יָקוּם מִשְׁכָּן וּבְשִׂנְאַת אָחִים נָבִיא חָרְבָן
הָבָה נִתְעַשֵּׁת וְנֹאמַר דַּי מַסְפִּיק עַד כָּאן