השתקפותה של מלחמת אוסלו בעיני התקשורת

סיים את הדיון מר דניאל סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. מר סימן תאר את הקשיים בהעברת מידע ומסרים דרך העיתונאים הזרים. אין לדעתו מקום לשלול את תעודת העיתונאי, גם כאשר העיתונאי אינו ממלא את תפקידו כראוי, שכן חופש הביטוי הוא יסוד בדמוקרטיה.

הלשכה מטפלת ככל שביכולתה בעיתונאים, מעבירה אליהם מידע חיוני, מפנה אותה לגורמים חשובים כגון מבט לרשות הפלשתינית. אך גם מר סימן מודה, שקיימת בעיה בהסברה הישראלית אשר נובעת במידה לא קטנה מהעובדה שהממשלה מדברת בשני קולות.

בדיון שהתקיים לאחר ההרצאות, התמקדו רוב השאלות בנושא מדוע מר נדב אינו יכול לעשות יותר כדי לשנות את תמונת התקשורת ברשות השידור. בתגובתו, תאר מר נדב את הקשיים הביורוקרטיים והפוליטיים, והזכיר שפעולתם של קבוצות וארגונים מהסוג של האגודה לזכות הצבור לדעת עוזרים ליצירת האווירה אשר יכולה להביא לידי שינוי. שאלות נוספות התייחסו לחוסר הנכונות לשלול תעודת עיתונאי ממי שסרח, וכן צוינו הקשיים של מבט לתקשורת הפלשתינית להעביר את החומרים שלהם לגופי שידור, כגון הטלוויזיה החינוכית.

למרות התקדמות מסוימת בבחירה רחבה יותר של כתבים ומרואיינים, התקשורת הישראלית למדה בעיקר שביכולתה להשפיע על מהלך העניינים והיא מנסה לעשות זאת בכל הזדמנות.

מר אמנון נדב, מנהל קול ישראל, היה הדובר השלישי. הוא הסכים לדבריו של קודמו, תאר את ההתדרדרות של התקשורת הישראלית בכלל ושל רשות השידור בפרט, אשר איננה ממלאת את תפקידה על-פי חוק רשות השידור. הוא התייחס למבנה המעוות של מליאת רשות השידור, אשר איננה מייצגת את מגוון הדעות הרווחות בצבור. הוא גם תאר את התהליך בקול ישראל, אשר הביא לכך שלא הגיע כתב כלשהו של קול ישראל כדי לסקר את האירוע.

האם דבריו של מנהל קול ישראל אינם חשובים מספיק? מר נדב רואה את הישגו הגדול ביותר במשך שנותיו כמנהל קול ישראל בהקמת רשתות שידור מקומיות שמשמשות להוראת נושאי התקשורת בבתי-ספר ובמכללות באזורי הפריפריה וביש"ע. הוקמו כארבעים נקודות, ומר נדב רואה בהן יצירת תשתית רחבה בהרבה של אנשים אשר ישמשו בעתיד בתפקידי תקשורת בכירים. לדעתו, רק כך ניתן לשנות את פני התקשורת הישראלית. מר נדב שיבח את פעילותם של הארגונים מבט לתקשורת הפלשתינית והאגודה לזכות הציבור לדעת.

הדובר הראשון, איתמר מרכוס, מנהל מבט לתקשורת הפלשתינית, הציג תמונה גרפית למדי של פעילותה המתמשכת של הרשות הפלשתינית עוד מהתקופה שקדמה לספטמבר 2000, פעילות שנועדה להכשיר את הקרקע ואת הלבבות לקראת המלחמה המתוכננת. הרש"פ הקדישה מאמצים מרובים לשכנע ילדים ונוער להשתתף בפעילות מלחמתית ובפעילויות התאבדות. צמרת ההנהגה המוסלמית הדתית הצטרפה למסע שכנוע זה. מרכוס הציג סרטונים ששודרו באמצעי התקשורת הפלשתינית, סרטונים אשר משום מה אינם מוקרנים בטלוויזיה הישראלית על כל גווניה.

אחריו דיבר פרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, אשר דן בתקשורת הישראלית בתקופת המלחמה. לדבריו, תקשורת זו ממשיכה לנהוג ברדידות אשר אפיינה את מערכת הבחירות בחודשים האחרונים של שנת 2000 ובתחילת שנת 2001. מאז לא השתנה דבר. רק לאחרונה ראינו איך התקשורת מתעסקת במחלוקת שרון-ש"ס, ומקדישה תשומת-לב פחותה בהרבה למשמעויות החמורות של הפיגוע בפי-גלילות.

פולק הוכיח עד כמה אנשי תקשורת מהסוג של כרמלה מנשה, משתמשים במעמדם כדי לקדם את השקפת עולמם האישית. הועלתה גם טענה נגד עולמם הצר של אנשי התקשורת, אשר אינם נותנים תשומת-לב מספקת לנעשה בעולם הרחב בכלל וביהדות עולם בפרט.