הפרסומים היומיים, הציטוטים והחקירות שכרגע איש לא יכול להעריך לאן הם יובילו, אם בכלל, גרמו לציבור שלם של העוסקים במקצוע התקשורת להיכנס למגננה, להסביר, ובעיקר להגן על הנכס העיקרי של כל עיתונאי: יושרה ואמינות.
אלו הם ימים לא קלים לכל מי שעוסק בתחום, ולא משנה באיזה כלי תקשורת הוא עובד או עבד בעבר.
אם נתעלם לרגע מגלי ההדף שנוצרו ונסתכל על עולם התקשורת של היום, נגיע למסקנה שסיטואציה שבה מו"ל יכול לשלוט באופן מוחלט על מה שהעיתונאים שלו כותבים, כמעט ואינה קיימת היום. עידן
הטוויטר (Twitter) ו
הפייסבוק (Facebook) שבו כל מי שיש לו מחשב ומקלדת יכול להיות עיתונאי, חיסל לחלוטין את הגבול הדק שבין פוסט לבין ידיעה עיתונאית אמינה.
זהו עוד סימפטום לתופעת הדטרמיניזם הטכנולוגי שחל בעולם התקשורת והמדיה ומשנה באופן קבוע את הדרך בה אנו צורכים מידע החל מהמאה ה-14, עם הופעת מכונת הדפוס - המצאתו של
גוטנברג, ועד היום. העובדה שאנו צורכים מידע דרך הטלפון הנייד היא תוצאה של מהפכה טכנולוגית קודם כל, שהביאה עימה תרבויות ודפוסי התנהגות משתנים.
מודל עסקי בלתי אפשרי
פלטפורמת האינטרנט יצרה את המודל העסקי הבלתי אפשרי, שבו אנו צורכים את מרבית המידע שאנו זקוקים לו מערוצי תקשורת שונים, ובחינם. האפליקציה, שכובשת כל ס"מ פנוי במכשירים הניידים שלנו, מייתרת את הצורך בקניית מדיה שדורשת תשלום.
המודלים העסקיים החלופיים של פרסום בעיתונים האלקטרונים הם מורכבים יותר, ועדיין לא הוכיחו את עצמם באופן מלא, ובאותם כלי תקשורת שיש להם מהדורות אינטרנטיות, היקף הפרסום מסוג זה - לא מוכיח את עצמו.
עובדה זו יצרה לחצים כלכליים ואחרים על המו"לים והעיתונאים, לחצים שתמיד היו אבל בתקופה האחרונה הם חזקים יותר. כי עיתון הוא קודם כל עסק מסחרי שצריך לשאת את עצמו ואת אלו שעובדים בו. הטענה שעידן האינטרנט איפשר לכותבים להיות משוחררים מלחצים, מופרכת לחלוטין והיא אינה קיימת כמעט.
העידן החינמי, הזה יצר מצב שקורא ממוצע מוצף כיום בכמות בלתי נתפסת של ערוצי מידע לא מסוננים ולא מבוססים, ודבר זה האיץ את חוסר האמון שיש לציבור במוסדות התקשורת, ולא פעם שלא בצדק. כי באותם מוסדות, העיתונים המודפסים, כולל המדיות האלקטרוניות שלהם, עם כל הביקורת הציבורית, עדיין שומרים על כללי עריכה ואתיקה בסיסיים. בכך הם מקיימים את תפקידה העיקרי של התקשורת: להיות כלי מתווך בין מקור המידע, ים המידע - לבין הצרכן הסופי.
ולכן דווקא בעידן המדיה האלקטרונית יש חשיבות רבה לגופי מדיה שמסננים את המידע, מנסים להגיע לרמת דיוק ואמת גדולה ככל האפשר. זכות הציבור לדעת היא במידה רבה חובת הציבור לדעת. כי התקשורת הייתה ותמיד תהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה. אז למה בכל זאת אמון הציבור במוסדות התקשורת נמוך כל כך?
שקיפות כלפי עבודת העיתונאים
שתי סיבות. האחת היא שמערכות העיתונים, הם המקומות הכי פחות שקופים שקיימים. חדרי החדשות, חדרי העריכה ומשרדי המערכות הם מהמקומות השמורים ביותר והגישה אליהם אינה מותרת לאדם מהישוב. חוסר השקיפות הזה הוא אחת הסיבות למתקפה של חלקים מהציבור כלפי העיתונאים והעורכים.
בעיני הקורא הממוצע, שיקולי עריכה, אבן יסוד בעבודת העיתונות, הם דבר פסול כי מראש יוצאים מתוך הנחה שהם לא ענייניים. לכן אחת התוצאות מרעידת אדמה בעולם התקשורת היא מהלכים שיעשו כלי תקשורת כדי לחשוף את עבודתם, לשקף את שיקוליהם ולפתוח את דלתותיהם, במגבלות הנדרשות.
סיבה נוספת לחוסר האמון, היא היעדר כלי פיקוח עצמי על עבודת התקשורת. כולם מסכימים שמוסדות ממשלה וכנסת לא יכולים להיות הרגולטורים של התקשורת, מאחר שהתקשורת מבקרת אותם.
בעבר הרחוק היו למוסדות העיתונים גופים שהיתוו כללי אתיקה וחוקים ואף היה להם תוקף מוסרי ומעשי כלפי עיתונאים.
מועצת העיתונות יכלה להעניש עיתונאי או כלי תקשורת שחרג מהכללים. העידן הטכנולוגי, שמט מתחת לגוף זה כל יכולת לנהל ולפקח.
בדיונים על הסערה הנוכחית התבטאו לא מעט אנשי תקשורת שניהלו מדיות, שאמרו כי יש צורך דחוף בהתכנסות כל מנהלי המדיות ולהגיע בדחיפות להסדרה עצמית, שתהיה מגובה בכלים מעשיים שישימו גבולות לכלי שעוסק במקצוע התקשורת.
לצד זה יש לעודד ולנתב צעירים רבים ללכת וללמוד את מקצוע התקשורת, על היבטיו הטכנולוגיים ומקצועיים. בתי הספר לתקשורת התרוקנו מתלמידים בשנים האחרונות בגלל המשבר בעיתונים ופיטורי עובדים. אבל עדיין כלי התקשורת זקוקים לאנשים, ומנהלי העיתונים צריכים להרים את סף הכניסה למקצוע, ולחנך את הדורות הצעירים על ברכי הכללים הבסיסיים של מקצוע העיתונות: אמינות, יושרה עצמית לצד נחישות לחשוף את האמת.
הטכנולוגיה מאפשרת היום יותר מתמיד את הכלים לעבודה עיתונאית טובה יותר, שתועיל לא רק לעיתונאים עצמם אלא לציבור כולו.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
