קניוני הענק נראים לנו היום כחלק טבעי מהנוף, אך אני רוצה לחזור דווקא אל החנויות הקטנות אשר סיפקו את צרכינו הבסיסיים בימים ההם. עבור מוצרים מורכבים יותר היה צורך להרחיק לעיר הגדולה, והיה מי שמצא את פרנסתו בנסיעות העירה עם רשימת קניות עבור אנשי המושבה.
אז מה היה לנו: ה מ כ ו ל ת שהיתה לב השכונה. שם יכולת לשמוע את הרכילות האחרונה, ואפילו את הסודות הכמוסים ביותר על מיבצעי ה"הגנה" (ולאחר מכן צה"ל). ריח המכולת היה תערובת של לחם טרי, חמוצים וסבון כביסה, והבעלים בחליפת חאקי, ועיפרון מאחורי האוזן שלט בה ביד רמה.
כולם עברו במכולת, הבעל בדרכו לעבודה, הילדים שביקשו ממתק או מסטיק ועקרות בית טרודות. הסכין הגדולה חתכה הכל: חצי לחם, נתח חלבה, דג מעושן, גבינה צהובה ונקניק. סוכר, מלח, קמח וקיטניות נלקחו ממוך שקים פתוחים ונשקלו אל תוך שקיות נייר. והכל נרשם במחברת מרופטת, גם התאריך, אשר התווסף או לא התווסף לחשבון, הכל עפ"י מידת יושרו של המכולתניק.
והיתה חנות הבגדים שהדיפה ריח נפטלין, שם היה אפשר למצוא את הצעקה האחרונה באופנת "אתא" בכל צבע שהוא,(כל עוד היה חאקי), כובעי טמבל ומגבעות וכיסויי ראש צבעוניים לגברות.
וכמובן האטליז, שם יכולת להשיג תרנגולת "חמה".(אם התעקשת, יכולת גם לקנות תרנגולת חיה וקיימת מאחד הלולים, ללכת לשוחט ואח"כ למורט). יכולת גם לקבל נתח מגוש הבשר שהיה תלוי על אונקל - איחסון במקרר נחשב לביזבוז זמן.
חנות הדגים לא היתה זקוקה לשלט, וריחה יצא למרחוק. שם יכולת לקנות קרפיון לשבת, לקחת אותו כשהוא מקפץ בסל ולהזמינו לשייט באמבט הביתי עד שיעלה עליו הפטיש.
גולת הכותרת הייתה חנות חומרי הבניין - הגילגול הארכאי של "אייס" ו"הום סטור". בתוך כוך אפלולי יכולת לקבל הכל: מלט ומסמרים "על המישקל", צבעים וכלי עבודה וכמובן גם "מענטשלך" (אנשים), אותם ווי ברזל עם דמות אדם בקצה, שננעצו בקיר הבית להחזקת התריס הפתוח. זכורני כי לפני שנים ספורות עמדתי בחנות כזאת (בטרם נבלעה ע"י רשתות הענק), ותושב וותיק נכנס ושאל אם יש מענטשלך. המוכר, גם הוא לא צעיר, ענה תשובה פילוסופית דו-משמעית: "היינט זענען נישט דו קיין מענטשלך" (היום כבר אין בנמצא "אנשים").
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
