חזון עיתונאי

פרשת ביבי-נוני הותירה אחריה תקשורת פגועה באורח אנוש. היא איבדה בעטייה את אונה וכבודה, וספק אם תשכיל להחזירם לעצמה.

מעל לכל נפלה השלהבת במה שהיו עד עתה ארזיה - ישראל היום וידיעות אחרונות. שני עיתונים שמצאו את עצמם מופשטים, ושקלונם נחשף תוך כדי כך ברבים. בין שני הצדדים הניצים ביניהם ניטשת מלחמת-קיום יומיומית על מה שקרוי בברנז'ה "פרסטיז'ה".

בינתיים יוצאים רק שניהם מופסדים: ידיעות אחרונות מקצץ את דפיו, וישראל היום מצטמצם במניין טפסיו. הכל על חשבון הקוראים התמימים, שהפכו קורבנות ליריבות-בעלים.

מלחמת כבוד

והעיתונאים כשלעצמם? - לא שפר גם חלקם, וליבי כמובן הוא ביחד איתם. הם חשים את עצמם מושפלים עד עפר, וליבם על מה שקורה רע ומר.

הם נלחמים על כבודם האבוד - כולם ביחד, וכל אחד לחוד. במלחמה שכזו נשפך הרבה דם, והלוואי שזה לא יהיה לחינם.

אז ביבי ונוני, רדו מהעץ - לפני שהכל יתפוצץ בפניכם. שאם לא כן, במקום רווח - יירשם הפסדכם; ואין זו חלילה, שמחה לאידכם. וקחו בתוך כך, כמובן, בחשבון, שהון-שלטון-עיתון רק יוביל לאסון. הבנת את זאת אדון שלדון אדלסון?

ולסוף, יש לי בקשה גדולה מכולכם: הפסיקו, סוף-סוף לריב ביניכם. ואל נא יהיה זה בגדר חלום, כי אפשר בהחלט להשכין פה שלום.