כעת נראה מהי הענישה המקובלת בבית המשפט העליון על עבירה זו. הטבלה המצורפת מראה בצורה ברורה וחד-משמעית, כי עונשו המוסכם של מצגר חורג לקולא בצורה שלא תיאמן מן הענישה במקרים אחרים וחמורים פחות. הבה נזכיר: מדובר שמי שהיה הרב הראשי לישראל, האדם שעמד בראש מערך השירותים הדתיים לציבור היהודי, מי שמקומו היה בשורה הראשונה בכל האירועים הממלכתיים, מי שממלא את התפקיד במשך עשר שנים – התקופה הארוכה ביותר בשירות הציבורי.

נמשיך ונזכיר: מצגר מודה בכך שניהל תעשיית שוחד חובקת עולם. על-פי הודאתו, הוא ניצל את מעמדו ותפקידו כרב הראשי לישראל, במשך רוב כהונתו, על-מנת לשלשל לכיסו שוחד במיליוני שקלים. לשם כך, השתמש מצגר בכל אמצעי אפשרי: גיורים, חתונות, "חאלקה", אפילו ניחום אבלים וכתיבת ספר תורה. הוא נטל עשרות אחוזים מתוך תרומות לעמותות, כאשר התורמים משערים – באופן טבעי – שכל כספם מופנה לנזקקים. בכך הוא גזל אוכל מפיהם של רעבים שבאו לבית התבשיל בבני ברק, גזל כסף ממי שנזקקו לו כדי לפרוע חובות לשוק האפור. התירוץ שלו, אגב, היה שבלעדיו לא היו התרומות מתקבלות כלל; זה כמובן לא מפחית במאומה את חומרת המעשים.

מדוע בעצם נתנו אותם משחדים – כולם אנשי עסקים אמידים ומעלה, רובם אוליגרכים – את השוחד למצגר? למה היה להם כל כך חשוב שהוא ישתתף באירועים שארגנו? תרשו לי לשער, שהם ראו בכך השקעה. באופן לא מפתיע, קיימת חפיפה מלאה בין מי שנתנו למצגר רבבות דולרים ויותר, לבין מי שהוא הפנה למסלול גיור מהיר בלוס אנג'לס. מן הסתם, המשחדים גם לא הפסידו מכך שיכלו להשוויץ בקשריהם עם הרב הראשי לישראל. מצגר מכר את משרתו, את מעמדו, את הרבנות, את ההלכה, את שמה של המדינה. זה הרבה יותר חמור ממה שעשו ראשי ערים או עובדי מדינה בכירים.

גם הסכום הוא יוצא דופן בכל קנה מידה. מצגר מודה שקיבל שוחד ב-5 מיליון שקל, מתוכם 3 מיליון שקל נכנסו לכיסו ועוד 2 מיליון שקל הלכו לנהגו-שותפו, חיים אייזנשטט. מבחינת עבירת השוחד, הקובע הוא הסכום המקורי שקיבל מצגר – והוא אחד הגבוהים ביותר בתולדות משפטי השחיתות בישראל. לשם השוואה: צבי בר קיבל 1.9 מיליון שקל; אהוד אולמרט הורשע ב-60,000 שקל. מצגר גם לא יכול לטעון לנסיבות מקלות כגון מצוקה (כמו אורי שטרית), תרומה מיוחדת לחברה (כמו בר) או גיל מתקדם (שוב, כמו בר). הפסיקה אף קובעת בצורה חד-משמעית, כי ככל שהאדם המושחת בכיר יותר - עונשו צריך להיות חמור יותר.

נסכם: מדובר בנוטל שוחד בכיר ביותר, בסכום גבוה מאוד, במעשים דוחים ביותר, בתקופה ארוכה מאוד. היינו מצפים שגם עונשו יהיה חמור ביותר, או לפחות חמור מאוד.

במקום זה, אנחנו מקבלים עונש מגוחך – והעובדה שמצגר מודה אינה עילה מספקת לכך. חזרו-נא לטבלה. דן כהן, שגם הוא עשה הסדר טיעון לאחר שנמלט מן הארץ כדי שלא ניתן יהיה למצות את הדין עימו, נשלח לשש שנות מאסר על שוחד בהיקף דומה (1.4 מיליון אירו הם כיום 5.6 מיליון שקל). ד"ר אברהם דותן, רופא הקנביס, נשלח ל-46 חודשים במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהודה בקבלת שוחד בסך 344,000 שקל; גם אצלו וגם אצל מצגר היו עבירות נוספות.

אם עונשו של מצגר היה נגזר מהענישה שקבע בית המשפט העליון, הוא היה צריך להישלח לפחות לעשר שנות מאסר – וזה אחרי ההנחה תמורת הסדר הטיעון. אם מהנדס העיר ירושלים נשלח לשבע שנים על 1.4 מיליון שקל לאחר ניהול משפט, כמה צריך לקבל הרב הראשי על 5 מיליון שקל? ואם ראש עיריית ירושלים נשלח לשנה וחצי על 60,000 שקל לאחר ניהול משפט, מה העונש הראוי לאדם בכיר עוד יותר שנוטל 5 מיליון?

נעיין-נא גם בצד הפיסקלי של ההסדר. מצגר ישלם 5 מיליון שקל: חילוט של 2 מיליון שקל, קנס של מיליון שקל ו-2 מיליון שקל למס הכנסה. לפי כתב האישום המקורי, נותרו בידיו 7 מיליון שקל (לא 3 מיליון שקל כפי שנאמר בהסדר). אני מניח, שהמדינה לא כתבה את הסכום הזה סתם כך, בלי שהיו לה ראיות. זה אומר, שלכל הפחות מצגר לא יוצא מופסד בצד הכספי – ואולי הוא אפילו מרוויח 2 מיליון שקל. בהקשר זה כדאי לשים לב לסעיף בהסדר הקובע, כי מצגר יוכל לגייס 2 מיליון שקל ולפדות את דירת בנו בירושלים, אותה אמורה המדינה לחלט. מותר לתהות, מהיכן יגויס סכום זה כאשר הוא בכלא.

השורה התחתונה היא, שמדובר בהסדר בלתי סביר בעליל, שאינו עולה בקנה אחד עם החוק, הפסיקה, האינטרס הציבורי ועקרונות הגמול וההרתעה שביסוד הענישה. ראוי שהשופט משה יועד הכהן ידרוש מהמדינה הסברים מפורטים, ואם הללו לא יניחו את דעתו – אל לו לאשר את ההסדר. ייכבדו הפרקליטות ומצגר, ויניחו את הסוגיה בערעור לפתחו של בית המשפט העליון. נראה מה יאמרו השופטים שגזרו עונשים חמורים בהרבה על נאשמים בכירים פחות שקיבלו הרבה פחות.

מעבר לתיק הנקודתי, ראוי שבית המשפט העליון ידון מחדש בצורה עקרונית בנושא תפקידם של השופטים כאשר מוגשים להם הסדרי טיעון. ההלכה המנחה נקבעה לפני 25 שנה, ומאז הצטבר ניסיון רב המצדיק בחינה מחודשת. אין חולק על כך שמדובר בהליך הכרחי, שבלעדיו המערכת לא תתפקד. אך דומה שראוי שהעליון ישאל האם יש להתייחס לכל הסדרי הטיעון באותה צורה. למשל: האם דינו של הסדר עם נהג כדינו של הסדר עם רוצח? האם דינו של הסדר עם אזרח מן השורה כדינו של הסדר עם איש שלטון מושחת? תיק מצגר בהחלט מתאים לדיון שכזה.