"אנחנו לא רוצים אותם פה" – הסביר דונלד טראמפ את האיסור על-כניסתם לארה"ב של מוסלמים מאירן, עירק, סוריה, לוב, סודן, סומליה ותימן. "אנחנו רוצים לוודא שאיננו מכניסים לכאן את אותם איומים נגדם נלחמים חיילינו מעבר לים" – האיומים של "טרוריסטים מוסלמים קיצונים".

אין ספק שהמטרה ראויה בהחלט. טראמפ גם ראוי לשבח על כך שהוא מיישם בדיוק את מה שהודיע שיעשה; הוא מקיים את הבטחותיו ומוכיח שאינו מהסס למשול – בדיוק מה שנבחר לעשות. אלא שבנושא איום הטרור, הוא ניצב על תשתית רעועה, משתי סיבות. האחת: עד כה לא נתפסו מחבלים שבאו לארה"ב מאותן שבע מדינות, לעומת מחבלי 9/11 באו ממצרים וסעודיה – עליהן לא הוטלו מגבלות. השנייה: האיום הגדול באמת על מדינות המערב אינו מאזרחי מדינות ערב, אלא מאזרחיהן-שלהן שיצאו למזרח התיכון והצטרפו לדאעש, או ממי שכבר נמצאים בתחומיהן ומושפעים מדאעש.

ועוד הערה. אותו נימוק בדיוק שימש את בריטניה ומדינות אחרות, כדי למנוע מיהודי גרמניה להיכנס אליהן ולארץ ישראל בשנות ה-30, כאשר רדיפות הנאצים הלכו וגברו. הטענה הייתה שבין הפליטים האמיתיים עלולים להימצא סוכנים גרמניים. למרבה הצער, זה היה נימוק גזעני אז – והוא נותר גזעני גם כיום.

כל הוויכוח המשפטי והמדיני סביב ההתנחלויות נובע מטענה משפטית: הן בלתי חוקיות, משום שאסור לכובש להתיישב על שטח כבוש. אם יוכח שמדובר בתשתית רעועה, הדיון יכול לקבל תפנית משמעותית ביותר. פתאום יתברר שמותר להתיישב, שמותר לסלול כבישים, שמותר להפקיע קרקעות, שמותר להניח צינורות מים. בקיצור: שמותר לעשות בבית אל את מה שעושים בנתניה, ובעפרה את מה שעושים בחדרה.

אני באמת לא יודע מה אומר החוק הבינלאומי בסוגיה סבוכה זו. אני כן יודע, שוועדת אדמונד לוי קבעה שההתנחלויות חוקיות. זאת אומרת, שכמו ברוב הסוגיות המשפטיות – יש פנים לכאן ולכאן, יש דעות שונות, יש יותר מאשר אפשרות אחת. במקרה של ההתנחלויות, ההכרעה ביניהן היא בראש ובראשונה מדינית: האם לאמץ את דוח לוי, להשתמש בו כבסיס בדיונים משפטיים ולהציג אותו מול העולם. בנימין נתניהו אף פעם לא הסביר מדוע אינו עושה זאת. מעניין מדוע.

אני אומר את הדברים בזהירות המתבקשת, כי עדותה של עדת המדינה במשפט רונאל פישר עודנה בעיצומה, ובוודאי שיעבור עוד זמן רב עד שהשופט משה סובל יכריע בתיק. הרושם שלי הוא, ש-ע"י נותנת לתביעה לכל היותר תשתית רעועה לטענותיה, ולכן העדות המכרעת תהיה ככל הנראה זו של ערן מלכה.

ע"י – אישה צנומה ונמוכת קומה – נמצאת במצב מאוד לא נעים. היא הייתה העוזרת האישית של פישר, וכעת מעידה נגדו. היא הודתה שקיבלה עשרות אלפי שקלים מכספי השוחד הנטען, וצריכה לעמוד עשרות שעות בחקירה (הוגנת מאוד) על פרטי-פרטים, כולל כאלו הקשים לה מבחינה נפשית. תשובותיה קצרות מאוד, ולרוב היא מאשרת את דבריהם של מציגי השאלות, גם כאשר מדובר בתשובות סותרות לתביעה ולהגנה.

קיימת תופעה מוכרת של נחקרים הרוצים לרצות את החוקרים, ובשל כך עלולים להודות בדברים שלא עשו. הסיטואציה של חקירה רחוקה מלהיות משובבת נפש, ויש נטייה טבעית לנסות ולסיים אותה בהקדם האפשרי. דומה שגם גורם זה משפיע על ע"י. ייתכן שבסוף העדות – בשבוע הבא – יתברר שתשובותיה ביטלו זו את זו, ועדותה כמעט חסרת משקל.

באחד המערכונים הקלאסיים של "זהו זה" מתקופת מלחמת המפרץ, מסבירים נוסעים לחו"ל מדוע הם עוזבים את הארץ בדיוק כאשר הטילים של סדאם חוסיין נוחתים על תל אביב ורמת גן. הקו המאחד הוא, שכל אחד הולך עוד יותר אחורה בהסבר מתי נקנו הכרטיסים: לפני שנה, כאשר נולד, בידי אדם הראשון.

זה מה שמזכיר לי עו"ד יוסי בנקל, המנהל המיוחד לנכסיו של אליעזר פישמן. לטענתו, פישמן ובני משפחתו החלו כבר לפני 16 שנים בהיערכות ליום סגריר אפשרי, ולכן הבריחו נכסים של אבי המשפחה אל אשתו, בנו ובנותיו. בנקל זקוק לטענה הזאת, כדי שיוכל לבקש מהשופט איתן אורנשטיין לבטל את אותן העברות ולהכניס את הנכסים לקופת הניהול המיוחד כדי לפרוע עוד חלקיק מחובותיו של פישמן (מדובר בכמה עשרות מיליוני שקלים על חובות של 4 מיליארד שקל).

אלא שזו טענה בעייתית וקשה להוכחה. אנשי עסקים תמיד מצויים בסכנה שיפלו, ואם תתקבל גישתו של בנקל – כל פעולה עסקית, כולל תמימה לגמרי, עלולה להתפרש בדיעבד כפסולה. גישה כזאת מכניסה אי-ודאות ניכרת לעולם העסקים, שאין דבר שהוא שונא יותר מאשר אי-ודאות. חזקה על אורנשטיין שהוא יבחן טענה זו בצורה מעמיקה ולא ימהר לקבל אותה.

יש עוד נקודה. הבנקים מאוד לא רוצים שהתנהלותם מול פישמן תיבחן לעומקה – זה היה ברור בדקות הראשונות של הדיון הראשון בתיק. הם לא רוצים שיידרשו להסביר מדוע שפכו מאות מיליונים לקבוצה שניצבה על כרעי תרנגולת. אלא שחובה לבדוק התנהלות זאת, גם במישור הציבורי-הכללי וגם במישור העסקי-הפרטני. אם ההלוואות ניתנו בצורה חסרת אחריות, ייתכן שיש לקזז אותן מהחובות ולהותיר יותר לנושים תמי הלב.

למי שלא עקב השבוע אחרי מדורי הספורט, הנה עיקרי הדברים. מכבי תל אביב רצתה להיפטר מהכדורסלן טוני ווימס, ששכרו עמד על 1.5 מיליון דולר לעונה ואכזב מבחינה מקצועית. השחקן סירב. הקבוצה הזמינה, בצורה חסרת תקדים, בדיקת סמים לפני אימון. כאן הגרסאות סותרות. גרסת הקבוצה היא, ש-ווימס סירב לבצע את הבדיקה ולכן דינו כמי שנתפס משתמש בסמים. ווימס טען, כי מילא שבע מבחנות והן נזרקו לפח, וסירב להמשיך משום שמיהר לפגוש את בנו. סוף הסיפור: ווימס שוחרר (כלומר: פוטר) מהקבוצה. הסיבה הרשמית: התנהגות שלא נפרט עליה בשל צנעת הפרט.

אני לא יודע אם התשתית לזריקתו של ווימס הייתה רעועה או יציבה. מה שאני כן יודע הוא, שההתנהלות של מכבי בסיפור הזה מוכיחה שוב, שתשתית הממשל התאגידי שלה רעועה מאוד. זה לא רק המצב בו הבעלים מתערבים בניהול היום-יומי. זה לא רק ההחלטות המתקבלות בחשאי ולעיתים באישון לילה. זה גם ובעיקר המצב בו הקבוצה לא מספרת את האמת, או את כולה או בזמנה, ללקוחותיה ולמי שמחזיקים אותה מבחינה כספית.

שלא יבלבלו לכם את המוח עם "תקציב של 27 מיליון דולר" (שגם הוא כמובן נתון לא רשמי). אולי זה נכון, אבל תראו עוד מספר. מחירו הממוצע של מנוי למכבי בעונה הנוכחית הוא 5,600 שקל. לפי עוד נתון לא-רשמי, היא מכרה 9,000 מנויים. זה אומר: 50.7 מיליון שקל, שהם 12.7 מיליון דולר, שהם 47% מהתקציב. תוסיפו לזה את מכירת המרצ'נדייז, החסויות, זכויות השידור, מכירת כרטיסים בודדים – ואני בטוח שנגיע לכך שלפחות 70% מהתקציב באים מכיסיהם של אחרים, כולל הציבור במישרין וגם חברות ציבוריות (כגון פוקס, נותנת החסות הראשית). אז שלא יספרו לכם ששמעון מזרחי, דייוויד פדרמן ואודי רקנאטי הזרימו לחברה 27 או אפילו 20 מיליון דולר. אבל אם וכאשר יש רווחים - רק הבעלים מתחלקים בהם. נשמע לכם הגיוני?

הממשל התאגידי המודרני קובע, כי גם חברה פרטית אינה יכולה להסתתר לחלוטין מפני הציבור, שכן צריך להביא בחשבון גם את "מחזיקי העניין" (באנגלית: stake holders). במקרה של מכבי, הדברים בולטים במיוחד לאור הנתונים שציינתי. למרות זאת, היא מסרבת למסור מידע אמין ומדויק, אם בכלל. הגיע הזמן שמי שמפרנס את הקבוצה, ידרוש לקבל תשובות על השימוש בכספו, ולסרב לשים כספים נוספים אם לא יקבל אותן.

זה כבר נוגע לתשתית רעועה, כפשוטם של דברים. האם שמתם לב כמה זמן אורכת בשנת 2017 נסיעה בין תל אביב לירושלים ובחזרה? שתי הערים הגדולות ביותר במדינה מובילה בתחום ההיי-טק, שהמרחק ביניהן הוא 60 ק"מ? אם מסיימים אותה בשעה, צריכים להיות מרוצים. שעה ורבע ואפילו שעה וחצי אינם פרקי זמן יוצאי דופן. זה אומר, שבמקרה הטוב נוסעים בכביש 1, בו המהירות המותרת היא 110-100 קמ"ש, במהירות ממוצעת של 60 קמ"ש, ובמקרה הדי-סביר – 40 קמ"ש.

אני מדבר על מצב רגיל, בלי תאונות דרכים או גשם. כל כך התרגלנו לכך, עד שאנחנו לא מרגישים כמה המצב הזה מטורף. וממה הוא נובע? – מזה שהכביש לא מספיק כדי להכיל אפילו בצורה חלקית את התנועה העוברת בו. אולי הרחבתו תקל את המצב, אבל לא לאורך זמן; לכבישים בכל העולם יש נטייה להתמלא מהר מאוד. הפתרון האידיאלי הנקודתי הוא רכבת, לה אנחנו מחכים כבר שני עשורים ולא בטוח עוד כמה זמן נחכה.

ברמה הרוחבית, אין פתרון של ממש לעומסי התחבורה בין הערים הגדולות, במיוחד בשעות העומס. זו בעיה כלל-עולמית, ואצלנו היא הולכת ומחמירה משום שמדי שנה נקבע שיא חדש ברכישת מכוניות. הדרך היחידה הבאה בחשבון היא לתת עדיפות מוחשית לתחבורה הציבורית, כך שהיא תהיה זולה, אמינה ומהירה. אצלנו זה לא קורה, ואת התוצאות אפשר להרגיש מדי יום בכביש 1.