שני עמים אוחזים בכוח בארץ ישראל <br>

שתי תנועות שחרור לאומיות נאבקות מזה דורות על אותה כברת ארץ היסטורית - ארץ ישראל. התנועה הציונית אומרת: כולה שלי. זו נחלת אבותיי שהובטחה לנו מטעמו של האל שבשמיים. ואילו התנועה הפלשתינית טוענת: הנחלה הזו שלנו היא מימים ימימה ואתם הכובש הזר המחזיק בה בכוח הזרוע.

בניגוד לפרשת "שניים אוחזים בטלית" העוסקת בנכס נייד, המאבק על ארץ הקודש הוא על נכס קבוע שלא הבעלות הפורמלית היא הקובעת את החזקה עליו, אלא האמונה הדתית. והנה, למרבה הפלא, בפעם המי יודע כמה, לוחץ העולם על שני הצדדים הניצים לדבר סוף-סוף על קביעת תוואי החלוקה והבעלות על הקרקע. ישראל טוענת כי היא מוכנה לדבר אבל מסרבת לנהל משא-ומתן. במצב הנוכחי אף לא אחד מהצדדים מוכן למתן כלשהו. הנכונות היא רק לקבל. ומן הטעם הזה חשוב להבין, כי הדיבורים, אם יתקיימו, עתידים להוביל רק עד אל שער פלדה נעול שהמפתח למנעולו החלוד הושלך מזמן אל מצולות הים.

בינתיים מצויים הצדדים בסטטוס של הודעות על נכונות לשיחות ללא תנאים מוקדמים, גם אם לגבי אחדים מהם ניתן להגיע להסכמה. למשל: באיזה מקום יתנהלו המפגשים, באיזו שעה תתחיל הישיבה, אולי גם יוסכם מה יהיה צבע הבגדים שילבשו הנציגים היושבים סביב השולחן, ייתכן גם שתושג הבנה על תיקוני גבול מינוריים לאורך פיתולי אפיק הירדן, שאין להם כול חשיבות. אבל כאשר יגיע רגע האמת והנושאים שעל הפרק יהיו מה שנהוג לכנות "נושאי הליבה", הסכמה לא תקום ולא תהייה, כיוון ששני הצדדים רוצים בדיוק את אותו הדבר.

בלי להיכנס ליותר מדי פרטים ברור, כי שני נושאים מרכזיים הם סלע המחלוקת האמתי בין הצדדים. המחלוקת שאיננה ניתנת לגישור. הפלשתינים רוצים מדינה משלהם שבירתה ירושלים וכי כל פליטי 1948, צאצאיהם ובני צאצאיהם, יחזרו אל נכסיהם הנטושים. במלים הפשוטות ביותר המדובר ב"חלוקת ירושלים" ובמימוש "זכות השיבה".

מן הצד הישראלי המענה לשתי התביעות האלה הוא חד וחלק: לא, ושוב לא. לא יקום ולא יהיה. וההסבר לסירוב החד-משמעי הזה אומר כך: מדינה איננה יכולה לחלוק עם ישות זרה את הבעלות על בירתה ההיסטורית, הבירה שהייתה סמל למשאת הנפש הלאומית במשך אלפי שנים ושעליה שרו את המלים מרטיטות הלב: "אלפי דורות חלמנו עליך, לזכות לראות באור פניך. באלפי ברכות היי ברוכה מקדש מלך, עיר מלוכה".

הנושא השני מוחשי הרבה יותר וכולו בנוי על הבנת משמעותן של מלים. הפלשתינים מכנים זאת "זכות השיבה" ואילו ישראל מתייחסת לטיעון הזה בתואר "התביעה הערבית לזכות השיבה". אם אכן תתממש תביעה זו פירוש הדבר ברור לשני הצדדים: מדינת ישראל לא תוכל להתקיים כיישות ריבונית ועצמאית כאשר בשטח שבין הירדן לקו הירוק תקום מדינה פלשתינית שבה הישראלים יהיו מיעוט. ואם לשפוט על-פי מה שמתחולל כיום בעולם הערבי סביב לנו - יהיה זה מיעוט נרדף המוצא אל ההורג בשחיטה, בתליה או בווידוא הריגה. למימוש תביעה כזו קוראים בשפה פשוטה: "התאבדות".

כל מי שרוצה להתעמת עם האמת חייב להפנים, כי ישראל לעולם לא תסכים להתפשר על התנאים האלה. ומן הטעם הזה בלבד דינו של דיבור מחודש, אם וכאשר ייצא אל הפועל, ללכת בדרך כול בשר ולהימחק מעל מפת הניסיון לפתור את "הסכסוך".

פתגם עתיק אומר: "מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח". כפרפרזה על אמירה זו אפשר לומר, כי אחרי חידוש השיחות לפתרון המחלוקת התהומית, ינסו הפלשתינים לשפר את הפתגם ולהבהיר לישראל באיום מרומז, כי "מה שלא יילך בדיבורים יילך בכוח. ומה שלא ילך בכוח - יילך בכוח גדול יותר". פירושו המעשי של איום כזה צריך להיות ברור לכול: עוד אינתיפאדה חדשה בדרך. אינתיפאדה אלימה יותר, רצחנית יותר. ואולי פשוט אנחנו ניצבים על סיפה של מלחמה נוספת, אחת מיני רבות.