בשבת שעברה קראנו על יציאת מצרים אחרי המכה העשירית שחטפו המצרים, מכת בכורות (שמות יב): [לז] וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. לכאורה - מושלם. זה מה שרצו כל כך וזה מה שקיבלו סוף-סוף. אבל האמת היא שרק עכשיו מתחילות התלאות; אולי כדי ללמד אותנו שאין קיצורי דרך; שמצד עצמו, שחרור משעבוד מצרים יכול להישאר במישור הטכני ולא יגיע לרמה התודעתית. כי השחרור הפיזי כשלעצמו עדיין לא הופך אותנו לבני חורין, התכלית היא שנהיה בני חורין ברמה התודעתית. העובדה שזכינו להשתחרר מאחיזת החנק של פרעה, פירושה שנכון לעכשיו אנחנו חופשיים, אבל אינה מבטיחה שלא נשוב להשתעבד לפרעה מרצון או מאונס.

הקב"ה יודע את זה ולכן הוא אינו מנחה אותנו אל הנתיב הקצר ביותר בדרך אל הארץ המובטחת (פרק יג): וְלֹא-נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. לפעמים או כמעט תמיד, להיות חופשי פירושו גם להילחם על דעותיך, על זכויותיך, על מקומך בעולם. וכדי להילחם עליך להאמין, קודם כל בצדקת דרכך אבל גם ביכולתך לנצח. במצרים, אומנם היה להם קשה, אבל היה בעל בית שהחליט עבורם. היה פרעה והוא קבע הכל. רצונו היה החוק. התוצאה הייתה שלעבדים המשוחררים לא ניתנה שום הזדמנות לפתח כישורי חשיבה עצמאיים, כאלה שיעניקו להם כלים להתמודד עם אתגרים מסוג כלשהו.

אבל אנחנו אמורים להיות עם. ודוקא כזה שישא בגאון את דגל החרות וינחיל לכל אומות העולם את הרעיון המהפכני הזה של חרות אנושית בסיסית, חרות תודעתית אשר כל אדם זכאי ליהנות ממנה. בעצם השיחרור ממצרים אין עדיין כדי להנחיל לנו עצמנו את תודעת החרות, קל וחומר שאין בו כדי להפוך אותנו לנושאי הדגל. כדי להנחיל לנו את תודעת החרות הקב"ה מוציא אותנו למסע רצוף קשיים שבזכות ההתגברות עליהם נטמיע בקרבנו אט-אט את תודעת החרות. וכאן זה מתחיל: [יח] וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף... לא בדרך הקצרה, במסע שעשוי להסתיים בזמן קצר אלא בדרך ארוכה שלפעמים נראתה אין סופית. וכמובן, גם במשעבד צריכים לטפל.

עבדות תודעתית

כי המשעבד אינו נוטה לוותר בקלות. כל עוד הוא רואה סיכוי להשיב לעצמו את עמדות הכוח שנגזלו ממנו לדעתו, הוא יעשה כל מאמץ לזכות בהן שוב. אז הקב"ה מציב בפני פרעה פיתיון ורק בו תלוי אם יבלע אותו ויביא על עצמו את הסוף המוחלט או יתעלם וינצל: [ב] דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. [ג] וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. [ד] וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה'; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. פרעה בלע את הפיתיון ופתח במרדף. הוא משועבד למה שנתפס אצלו כזכותו לשעבד את בני ישראל ומגייס את הצבא להשיב את העבדים למצרים.

עשר מכות מצרים לא הספיקו כדי לשנות אצלו את התודעה הבסיסית בדבר זכותם של בני ישראל לחרות. ובני ישראל - כשמזהים שרודפים אחריהם הם נבהלים. גם התודעה שלהם לא השתנתה כלקח ממכות מצרים: [יא] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. [יב] הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם... הוא אשר אמרנו, לא פשוט לרכוש תודעה של בן-חורין. להילחם על החרות - מה פתאום, מעדיפים כבר להיות עבדים. ובדיוק את זה רוצה הקב"ה לתקן אצלנו. ליתר דיוק הקב"ה תיקן את זה אצלנו, אבל במקביל הוא העניק לנו בחירה חופשית כך שאנחנו יכולים לבחור אם להיות בני חורין או...

לפני כשנתיים ציטטנו כאן את המהר"ל מפראג בספרו "גבורות השם": כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. לפני כשתים עשרה שנה כתבנו על דמות המופת של יוסף הצדיק שהיה "בן-חורין בעצם". במשך שתים עשרה שנה הוא היה עבד מבחינה טכנית אבל לרגע הוא לא נהיה עבד בתודעתו. למרבה הצער בינתיים אנחנו בוחרים הפוך; חופשיים מבחינה טכנית אבל לגמרי עבדים מבחינה תודעתית. וכאשר נשתחרר מהעבדות התודעתית הזאת, שהיא קשה הרבה יותר מעבדות טכנית, או אז נזכה לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.