לא אירן, לא "צוק איתן", לא הכלכלה, לא הפערים החברתיים. אף אחד מהנושאים הללו לא גרם לבנימין נתניהו לאיים בפירוק הקואליציה שלו. מה כן? - המחלוקת בינו לבין משה כחלון על תאגיד השידור מול רשות השידור.

ממש לא חשוב מי צודק בוויכוח הזה (אני נוטה לכיוונו של כחלון, ולו רק משום שיש חוק המחייב להפעיל את התאגיד ב-1 באפריל, וגם זה באיחור לעומת המועד שנקבע קודם לכן; הגיע הזמן להפסיק לשחק עם ספר החוקים כאילו מדובר בפלסטלינה). הנקודה המרכזית היא, שעל זה ראש הממשלה מוכן להשליך את המדינה לבחירות חדשות, שנתיים בלבד אחרי שממשלתו הנוכחית החלה את דרכה.

אולי כדאי שנזכיר לנתניהו, שהחוק קבע שקדנציה תימשך ארבע שנים. וזה לא במקרה. עד שהשרים לומדים, מתכננים ומיישמים - עוברות לפחות שנתיים-שלוש. כאשר אין אופק של קדנציה שלמה, כאשר כל שר יודע שייתכן שבעוד חודשיים הוא לא יהיה במשרדו ובמשרתו - ניתנת באופן אוטומטי עדיפות למהלכים פופוליסטיים קצרי טווח, במקום למהלכים ארוכי טווח העלולים לעורר מחלוקות וקשיים. זו הבעיה מספר אחת שלנו כמדינה: חוסר יכולת לתכנן לטווח ארוך, הנובע בראש ובראשונה מכך שב-69 שנים היו לנו 34 ממשלות.

נתניהו מספר בגאווה בלתי מוסתרת, שלבחירות הקודמות - לפני 26 חודשים בלבד - הוא הלך בגלל חוק ישראל היום. עכשיו הוא מאיים לשלוח אותנו שוב לקלפי בגלל רשות השידור. וזה כאשר מתנהלת חקירה פלילית על שיחותיו של נתניהו עם נוני מוזס. וזה אחרי שנתניהו אולץ כביכול לעזוב את משרד התקשורת, אבל מינה רק ממלא-מקום זמני בדמותו של צחי הנגבי הצייתן. עושה רושם, שהדבר שהכי מעניין את נתניהו זה מה יגידו עליו בתקשורת, ואולי גם כיצד לסייע לידידיו ומיטיביו - שלדון אדלסון (ישראל היום) וארנון מילצ'ן (ערוץ 10) והשד יודע מי עוד.

את זה עושה מי שמוכר לנו השכם והערב, שהוא הנושא באחריות העליונה לבטחוננו. את זה עושה מי שמתיימר להיות מדינאי בעל מעוף עולמי. את זה עושה מי שאמר לבית המשפט שאין לו זמן לבוא להעיד בתביעה (נגד עיתונאי!) שהוא עצמו הגיש. מצטער, אני לא קונה את זה יותר. מי שמאיים - ואפילו אם הוא רק מאיים - להכניס אותנו למערבולת של בחירות בגלל רשות השידור, מראה שזה מה שחשוב לו באמת. ואם זה מה שחשוב לו באמת, הוא לא ראוי להיות ראש הממשלה.