אין חדש תחת השמש

כתבה אחר כתבה עולה כמו זריחה ביום שמש יפה על מצבם הרע של ניצולי השואה. על כך שהמדינה לא עושה, ואם היא כבר עושה אז היא לא עושה מספיק. על כמה ניצולי שואה חיים מתחת לקו העוני. כדור שלישי, המשפט האחרון לא נתפס. ובמפתיע כל הכתבות האלה צצות שבוע לפני יום השואה וכמו הסופגניות לפני חנוכה הם נעלמות יום אחרי.

האטימות של מדינת היהודים מפתיעה כל שנה מחדש. והשאלה הגדולה פה היא למה איש לא מרים את הכפפה. במהלך השנה חודשיים כל התקשורת עסקה בתאגיד המסכן, האם יעלה או לא יעלה, ובאיזה מתכונת. ולעומת זאת דיון אחד לא היה במצבם של ניצולי השואה.

אז בואו נדון אנחנו במצבם: נכון לשנה זו חיים בישראל כ-189 אלף ניצולי שואה, מתוכם כ-30% חיים מתחת לקו העוני. כמעט מחציתם מרגישים בודדים ומאמינים שלא יזכרו אותם אחרי לכתם. 73% סובלים מבעיות בריאות. בדוח הקרן לרווחת נפגעי השואה מצאו כי יותר ניצולים נאלצו לוותר השנה על מוצרי מזון, תרופות או טיפול רפואי. בקרב ארבעה מכל 10 ניצולים, היחס בין ההכנסות להוצאות אינו מאפשר להם לחיות בכבוד. עוד עולה מהדוח כי 27% מהניצולים ציינו שלא הייתה להם אפשרות לחמם את ביתם בחורף האחרון. אחד מכל חמישה מרגיש לא בטוח בביתו, נתון דומה נרשם גם בקרב ניצולים שציינו כי הם סובלים מקשיים ביורוקרטיים

את הנתונים האלה כל אדם אם קצת אכפתיות יכול למצוא באינטרנט בחיפוש פשוט תחת המילים ניצולי השואה.

ואנחנו יכולים להאשים. להאשים את הממשלה שלא עושה כלום, להאשים את הח"כים שמרוכזים בעצמם ובבעיות אגו ויכולים להאשים את ביטוח לאומי שמתאכזר בניצולים המסכנים במקום ליידע אותם בזכויות. ואפשר להטיח בתקשורת השמאלנית שלא אכפת לה מהמסכנים.

אבל בהסתכלות פשטנית על הבעיה אפשר לקלוט שמי שבאמת אשם הוא האזרח.

הרי התקשורת היא מראה של האזרחים. כמו-כן גם הפוליטיקאים שחיים על מנדטים. הם עוסקים במה שהכי מפריע לאזרח וכשהם רואים שביום יום יותר מפריע לאזרח נושא התאגיד, או אם החרדים מפגינים או לא מאשר האנשים המסכנים שעברו את התופת, הקימו את המדינה והיום נאבקים על הישרדותם.

כל בן אדם צריך לשאול את עצמו כמה הפגנות היו על מתווה הגז, כמה היו על התאגיד וכמה היו למען הסבים והסבתות שלנו. כמה חבל שהם לא מנדטים או רייטינג כי אז המצב היה אחרת.