בקול בלחש בדומיה אחרי שבעים ושתיים שנה

היום, לפני שבעים ושתיים שנה, (08.05.1945) נכנעה גרמניה סופית. מלחמת העולם השנייה באירופה חדלה. צלו של טירוף מזוויע קושר עדיין עננה ברקיעים. יש אומרים הרקיעים התרוקנו. יש אומרים כי היו נעולים ובאותו יום נפתחו. יש אומרים כי אם ננעלו, אי-אפשר להם לעולם להיפתח. יש אומרים כי לא ננעלו ממרום אלא מלמטה, בני אדם נעלו אותם. יש אומרים, כי מוטב לשתוק, שמא יקומו המתים מקברם וידברו, והיתומים, והאלמנות, והאבות השכולים, ויש אומרים כי גם הנכדים, ואפילו יש אומרים בכל דור ודור.

אבל אני אינני שותק. שבעים ושתיים שנה אני מדבר בצל העננה ההיא תקווה, עתיד, בניין בית, אחרית ברוכה, ובדברי שבעים ושתיים שנה אני בוחן בדממה שבעים ושתיים שנה, כל שנה בשנה, עדיין, מאין אותו טירוף, אם היה ולא יהיה עוד, אם כיוון שהיה הוא עלול לנוע שוב מוסווה או אפילו בגלוי מן הסדקים אל כבישי דרך המלך, ואם אכן - מתי יש לרוצץ את מוחו, ואם אכן- מאין הסדקים, ומאמין - בכל אותן שעות החוזרות שנה בשנה שבעים ושתיים שנה - באמונה שלימה כי כיוון שאני מדבר שבעים ושתיים שנה, גם אם לא אמצא בדממה פיענוח לאותו טירוף, כבר מצאתי שכמוהו לא יהיה עוד, כי הנני, ואילו יהיה עוד לא הייתי כאן.

הייתי ילד כשהמלחמה חדלה. אז הבינותי רק שהייתה. לא ידעתי עולם בלעדיה. עכשיו זקנתי. אני יודע. יש עולם בלא מלחמה אבל אין עולם בלא מלחמה בו לא פוערת מלחמה אחרת לועה הנורא. היוצאים להניח זרים על קברי החללים שנספו באותן שנים של טירוף - אל יידמו, אני מתפלל, כמניחים זרים על חללים שייספו עוד אם לא נדבר שלום בעולם בכל שפה, בכל נגינה, בכל אות ובכל תוו, בקול, בלחש, בדומיה.

שבעים ושתיים שנה. ועננה.