קווים אדומים למו"מ

הנשיא טראמפ נחוש להושיב את ישראל והפלשתינים לשיחות שלום - בתוך חודש אפילו. ראש הממשלה נתניהו הוא אשר יכול לעזור לטראמפ להגיע לחוף מבטחים ולא להימשך ככמה מקודמיו לביצות טובעניות. מנהיגות אמריקנית בהירת-מחשבה, ומתואמת היטב עם ישראל, תצליח אולי ליצור תנאים נוחים לשיפור הדו-קיום היומיומי ביהודה ושומרון ולהגדלת הסיכוי להגעה לפתרון קבע.

אם רוצה רה"מ נתניהו להעלות את הדברים על המסלול הנכון, עליו להציג בפני וושינגטון סדר יום רחב, חדש ואחר לשיחות. עליו להגיש הצעות יצירתיות לדו-קיום, להעלות נושאי ליבה לראש סדר היום, להציע חלופות חדשניות לפרדיגמה הבעייתית של שתי-המדינות, ולנסח קווים אדומים ברורים ורחבי היקף. רק כך אפשר יהיה להעביר את המשא-ומתן מהמסלול הקבוע, הידוע והעקר שכישלונו ידוע מראש אל מסלול של חשיבה יצירתית שאולי יוביל להצלחה. הנה כמה רעיונות:

• הפליטים: באורתודוקסיה של תהליך השלום, "בעיית הפליטים" מסווגת כאחד מענייני "הסדר הקבע" - בעיות קשות שאפשר יהיה להתייחס אליהן רק לאחר שהפשוטות מהן תיפתרנה. אלא שהתעקשותם של הפלשתינים על "זכות השיבה" של הפליטים וצאצאיהם חורצת את דינו של כל משא-ומתן לכישלון, מפני שמשמעה התעקשות על מה שאין לשאת ולתת עליו: היעלמות ישראל. כל יוזמת שלום צריכה להתחיל בהסדר בדבר התיישבות קבע של רוב הפליטים מחוץ לישראל.

• הר-הבית: ההכחשה הפלשתינית של הזכויות הדתיות, ההיסטוריות והלאומיות של היהודים בארץ ישראל היא לב הסכסוך. אחת הדרכים לחלץ מהפלשתינים הכרה בזיקתו העתיקה של העם היהודי לארץ הקדושה הזו היא להתעקש - שוב, בתחילת המשא-ומתן - על קיום תפילות יהודיות בהר-הבית. אפשר להסכים על הסדר של חלוקת זמן (כמו זה שהושג במערת המכפלה), או בהקמת בית כנסת קטן בשולי המתחם הענק של ההר (וכך לא תיפגע בולטותם של שני המסגדים הגדולים שם).

• שביתת נשק מדינית: לישראל אין סיבה לשאת ולתת עם הפלשתינים או לשקול ויתורים להם כל עוד הרשות הפלשתינים מנהלת לוחמה מדינית נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובמוסדות האו"ם. הרשות חייבת להכריז על הפסקה מוחלטת של המערכה הזו.

• אלימות: ישראל צריכה להודיע מראש כי כל דרדור מכוון של מצב הביטחון ביהודה ושומרון בעידוד אבו-מאזן או בהרשאתו ייענה במהלומה צבאית קשה. מהלומה זו תכלול, בין היתר, הרס של כל מיזמי התשתיות המשוכללים ומתקני השלטון שנבנו בשנים האחרונות ברשות הפלשתינית בכספי התרומות הנדיבות של מדינות המערב ושל ארגונים לא ממשלתיים. באותו אופן, על חמאס יהיה לדעת שישראל מתכננת להשמיד שוב, בלי רחמים, את מיזמי החימוש החדשים שלו ואת מנהרות התקיפה שהוא בונה.

• קרבניות: הנרטיב הפלשתיני הכוזב המציג קרבניות חד-צדדית הוא מכשול גדול בכל יוזמת שלום. הפלשתינים מוכרחים להיחלץ מהרחמים העצמיים ולהיגמל מפולחני השחרת ישראל. ישראל וארה"ב צריכות לדרוש מהרשות לשרש מתוכניות הלימודים שלה ומכלי התקשורת שבשליטתה את שנאת היהודים ואת האדרת האלימות. על טראמפ לחתום על חוק טיילור פוֹרְס לעצירת הסיוע האמריקני לרשות הפלשתינית עד שתפסיק לשלם למחבלים רוצחי יהודים.

• פתרונות אזוריים: פתרון של שתי מדינות הוא תוצאה אפשרית של משא-ומתן בין הצדדים, אבל לא אפשרות בלעדית - ולמען האמת, ככל שעובר הזמן היא נעשית סבירה פחות. זה הזמן לדון באפשרויות כגון ריבונות משותפת ביהודה ושומרון, פדרציה ירדנית-פלשתינית, פתרונות של חילופי שטחים רב-צדדיים המשלבים את מצרים וירדן או אחת מהן, או שילוב של כל הגישות הללו.

• ביטחון: החורף האיסלאמי-רדיקלי שפקד את האזור, ושלוחותיו בתנועה הלאומית הפלשתינית, מחייב שליטה ביטחונית מלאה ומתמדת של צה"ל בכל אזורי המעטפת של שטחי ישראל והפלשתינים - בתוכם בקעת הירדן ורכסי ההרים של יהודה ושומרון. אחרת, יציאה של צה"ל מהשטח תוביל בהכרח להקמת חמאסטן שנייה ביו"ש, או גרוע מכך משטר חסות אירני, שהשלום והיציבות יהיו ממנו והלאה. ישראל לא תוכל לוותר בעניין זה, ואין טעם לטשטש את הדבר.

עמידה על כל אלה תוציא את הרוח ממפרשיה של אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל שהפלשתינים נוקטים, תכניס את ישראל לשיחות כשידה על העליונה, תעבה את ההיבט המוסרי של מדיניות החוץ האמריקנית, ותציב את הדיפלומטיה הבינלאומית בנושא המזרח התיכון על נתיב הריאליזם.