במרבית השנים כמו גם השנה, בשבת שאחרי חג השבועות אנחנו קוראים את פרשת נָשֹׂא. לכאורה, זה עניין אקראי, הרי בכל שבת קוראים פרשה מפרשות התורה, אז יוצא שאחרי חג השבועות קוראים את פרשת נָשֹׂא, מה בכך, חייב להיות קשר בין הדברים? אולי לא חייב להיות אבל אנחנו מניחים שיש, כי בתורה שום דבר אינו מקרי. פרשת נָשֹׂא היא הארוכה מבין פרשיות התורה, מאה שבעים וששה פסוקים, ומתוכם שבעים ושנים פסוקים המספרים על הקרבנות שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח. וזה מלבד פסוקי ההקדמה והסיכום. מה שמיוחד בקרבנות הנשיאים זה שמדובר בשכפול מדויק. כל אחד מהנשיאים הקריב בדיוק כמו שהקריבו חבריו והתורה חוזרת על כך שתים עשרה פעמים.

פרשני התורה אומרים שאמנם כלפי חוץ, ברובד המעשי, כולם הקריבו אותו דבר בדיוק, אבל בעולם הרוחני יכולים להיות (ואכן היו) הבדלים משמעותיים בין המקריבים. דומה הדבר ליהודים המתפללים שחרית בצוותא - כולם לבושים בטלית ועטורים בתפילין, אבל יכולים להיות הבדלים גדולים מאוד בין יהודי לחברו בהבנת הדברים וממילא גם בעוצמת הדבקות. ברובד המעשי כולם מקיימים את אותה מצווה בדיוק, אבל ברבדים הנפשי והרוחני יש שונות בין אדם לאדם. וזה לגמרי בסדר, כך צריך להיות כי כך ברא אותנו הקב"ה. אומנם שונים זה מזה בפנימיות אבל מחויבים לאותם כללים בדיוק בחיצוניות. את זה מלמדת אותנו התורה בחזרה שלה על קרבנות הנשיאים.

ואיך זה קשור לחג מתן תורה? ובכן עיקרו של החג הוא בקבלת התורה מחדש כמו במעמד הר סיני. מה שמיוחד במעמד הזה הוא שכל עם ישראל היה נוכח, כולל תינוקות בזרועות אמותיהם, אבל באותו מעמד חד-פעמי שמענו מפי הגבורה את עשרת הדברים כשהם מנוסחים לא כפניה לרבים, אלא כפניה ליחיד: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וכן הלאה. הכל בלשון יחיד. כמובן, הפשט הוא שכולם מחויבים בקיום כל המצוות, ועם זאת הפניה ליחיד כמו מדגישה כי על כל אחד ואחת מוטלת אחריות אישית לקיום המצוות. כי אליו אישית פנה הקב"ה כאשר ציווה: זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ. וכן הלאה.

חובת הכלל כלפי עצמו

ואחרי שראינו שקיום מצוות היא חובה המוטלת עלינו כפרטים, על כל אחד ואחת באופן אישי, צריכים לברר מה היחס בין חובה אישית זו ובין טובת הכלל. כי לכאורה הפניה אלי בלשון יחיד כנ"ל, מעניקה לי את הבחירה אם וכיצד לעשות את מה שמוטל עלי אישית ולכלל אין זכות להתערב. אלא שאם זו הכוונה, הרי הקב"ה יכול היה באותה מידה להתגלות לכל יחיד ולומר לו את הדברים בלי שכולם ישמעו. העובדה שעשרת הדברות נאמרו לכל יחיד במעמד כל העם מלמדת שהתנהגותו של הפרט משמעותית מאוד לחיי הכלל. המסקנה המתבקשת היא שיש מחויבות הדדית של הפרט כלפי הכלל וגם להפך, של הכלל כלפי הפרט. וגם את הרעיון הזה מוצאים בפרשת השבוע.

לא אחת דיברנו בעבר על המשימה שלנו בעולם שהיא להוות מופת, גוי קדוש. מה עושים כאשר מישהו, אדם פרטי חורג מכללי הקדושה? אומר הקב"ה למשה רבנו (במדבר ה): [ב] צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. כרגע מצבו הנפשי או הגופני אינו תואם את כללי הקדושה אז צריכים להרחיק אותו מן המחנה. לא באים אליו בטענות על מצבו. ייתכן שזה בכלל לא ברצונו. אבל המציאות היא שכרגע הוא רחוק מהקדושה וזה עלול להשפיע על הכלל. מרחיקים אותו כדי למנוע את התפשטות הֵיפֶך הקדושה: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. לא נעים, אבל טובת הכלל מחייבת. וזו גם טובתו של הפרט, כי ההרחקה הזאת תניע אותו לשוב לקדושה בהקדם.

אמנם בתחומים מסוימים אכן הכלל מנוע מהתערבות בחיי הפרט אבל זה רק כאשר מעשיו אינם משפיעים על הכלל. בעצם, אם מתבוננים באמור לעיל ובתורה בכלל, קל לראות שהתפקיד שהוטל עלינו במעמד הר סיני והבחירה שבחר בנו הקב"ה להיות עם סגולה וגוי קדוש, אין פירושם תוספת זכויות אלא דוקא תוספת חובות. זה נכון לכל פרט בעם ישראל וזה נכון לעם ישראל בכלל. החובה המוטלת על הכלל להרחיק מתוכו את מי שפוגעים בשלמותו הרוחנית אינה נעימה אבל היא מחויבת המציאות. קל וחומר שחייבים להרחיק את אלה המתאמצים לפגוע בשלמותנו הפיזית. כי זכויות הפרט מוגבלות בהכרח לתחומי מסגרת הכלל וכל חריגה מהמסגרת עלולה טומנת בחובה סכנה לכלל.