השופטת שכחה את החוק

נניח לרגע מצב דמיוני שבו שופט יושב לדין במשפט בין שני בעלי דין, ואחד משני בעלי הדין הללו הוא אחיו של השופט.
ונמשיך ונניח שבעל הדין שממול מסכים, שלמרות הקירבה המשפחתית הזו, השופט ינהל את המשפט ולא יפסול עצמו.
היתכן הדבר?
ברור שלא. השופט חייב לפסול עצמו - גם אם כל הצדדים מסכימים שהוא ישפוט.
והחובה המוחלטת הזו נובעת לא מכללי אתיקה כלשהם, אלא מחוק ברור ומפורש - הוא חוק בתי המשפט - האוסר על שופט לשפוט במצבים שונים של ניגוד עניינים, וביניהם הוא אוסר את המצב המתואר לעיל.

קשה, איפוא, להבין כיצד זה כבוד השופטת ד"ר דפנה אבניאלי סברה, שהסכמת הצדדים לכך שהיא תדון בתיק מסויים - מכשירה מצב שהחוק אוסר אותו במפורש.

עובדות המקרה בקצרה:
לפני ימים אחדים נתנה השופטת ד"ר אבניאלי פסק דין ארוך העוסק בחסינות שיפוטית (תיק: א 199207/02).
המדובר הוא בתביעה שהוגשה נגד המדינה בגין נזקים, כתוצאה מעיקולים, שנגרמו לתובעת מסויימת ע"י ראש ההוצאה לפועל.
השופטת אבניאלי הקדישה חלק ניכר מפסק הדין לדיון בנושא החסינות השיפוטית, וקבעה שדין ראש ההוצאה לפועל הוא כדין שופט, ולכן הוא נהנה מחסינות שיפוטית שאיננה מאפשרת להגיש נגדו תביעה.
השופטת דחתה את התביעה נגד המדינה מנימוקים שפורטו בפסק דינה.

אמרנו לעיל, שקשה להבין כיצד זה כבוד השופטת ד"ר דפנה אבניאלי סבורה, שהסכמת הצדדים לכך שהיא תדון ותשפוט בתיק הזה, מכשירה מצב שהחוק אוסר אותו במפורש.

אבל במיוחד קשה להבין כיצד כבוד השופטת ד"ר אבניאלי מצאה לנכון לשבת בתיק שהדיון בו קשור עם כיסה הפרטי.

במה דברים אמורים:

בפתח פסק הדין מצהירה כבוד השופטת בזו הלשון:

"ב"כ הצדדים היו מודעים לעובדה, שנושא החסינות השיפוטית על היבטיו השונים, היווה ציר מרכזי במחקרים אקדמיים, שנערכו על ידי. למרות זאת ביקשו, כי התביעה תשמע בפניי ולא תועבר לשופט אחר. ניסיון לפשר בין הצדדים לא צלח, ולכן אין מנוס מהכרעה שיפוטית בתביעה לגופה".

לכאורה הכל טוב ויפה. השופטת נהגה, כביכול, גילוי נאות.
האמנם גילוי נאות?

ראשית נעיר, שבעצם ההקדמה הזו של השופטת היא מעידה שקיימת כאן בעיה קטנה.
ומתוכן ההקדמה גם ברור, שהשופטת היתה פוסלת עצמה מדיון בתיק הזה אילו ביקש זאת מי מהצדדים.

אלא שכבוד השופטת דפנה אבניאלי לא נהגה כאן גילוי נאות ממש, אלא רק "חצי גילוי נאות". שכן, נושא החסינות השיפוטית היווה ציר מרכזי לא רק במחקרים אקדמיים של השופטת, אלא גם - וזה החשוב לענייננו - בספר שהשופטת כתבה ופירסמה בנושא זה, ושעבורו צריך לשלם בכסף מלא.

וכאשר השופטת נוקטת בפתח פסק הדין מין חצי גילוי שכזה, ונמנעת באותה פיסקה מגילוי החצי השני - אותו חצי שיש לו משמעות כספית על כיסה הפרטי - ברור מכך שהיא עצמה מעידה שהבעיה כאן היא קצת יותר מבעיה קטנה.

אלא שכאשר צוללים למעמקי פסק הדין מגלים שהשופטת עושה שם פירסומת חופשית לספר שלה, ותוך כדי דיון בסוגיות משפטיות שונות היא מאזכרת את הספר כמה וכמה פעמים.
וכדי שלא נחמיץ חלילה את שם הספר, מאזכרת אותו השופטת (כמו גם איזכורים אחרים) - באותיות מודגשות.

הצדדים, כפי שהשופטת מציינת בפתח פסק הדין, היו מודעים למאמריה האקדמיים בנושא. אבל האם הצדדים היו מודעים גם לספר שהשופטת מוכרת באותו נושא?
מה שבטוח הוא שבעקבות פסק הדין, הצדדים - כמו גם הציבור - כבר מודעים לקיומו של הספר הזה.

הנה כי כן, פסק דין של השופטת משמש, בין היתר, מקדם מכירות של ספר שאותה שופטת עצמה כתבה.

אבל קשה להבין את התנהגותה של השופטת גם מבחינה נוספת:
הרי השופטת מוכרת כאן ספר בנושא מסויים. ועכשיו, כשופטת, היא דנה בעניין העוסק - כולו - בנושא הספר הזה. במצב עניינים שכזה, האם יש בכלל סיכוי הוגן לשכנע את השופטת לשנות מעמדותיה כפי שהן מובעות בספרה? האם יש סיכוי הוגן שהשופטת תשתכנע ותכתוב משהו בפסק הדין שלה, שסותר את הספר שהיא עצמה מוכרת ושמכניס כסף לכיסה?

למעשה היינו יכולים לחתום את הדברים כאן, ולקבוע שהשופטת פעלה כאן, במובהק, תוך ניגוד אינטרסים אישיים, ולכן לא רק שהיא היתה פסולה מלדון בתיק הזה, אלא שגם פסק הדין שהיא כתבה כאן תוך ניגוד האינטרסים הזה - ראוי להיפסל.

אלא שהשופטת פעלה כאן גם בניגוד לחוק מפורש.
והחוק המפורש הזה לא בא לעולם, אלא כדי להסיר, מבעוד מועד, את המכשול הזה שהשופטת מעדה בו.

קובע חוק בתי המשפט, ששופט לא יישב בדין כאשר:
"יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו".

החוק הרי מדבר כאן בעד עצמו.
היוכל מישהו להכחיש שיש כאן לשופטת עניין כספי ממשי, בוודאי עניין אישי, בהליך משפטי העוסק בנושא שהיא מרוויחה עליו כסף ממכירת ספרים?

ולעניין זה, מי לנו עדה טובה יותר מהשופטת אבניאלי עצמה? הרי השופטת עצמה מאזכרת כמה פעמים בפסק הדין את סיפרה.

כללו של דבר:
השופטת ד"ר דפנה אבניאלי היתה מנועה מלשבת בדין בתיק האמור בשל ניגוד אינטרסים חריף. וכיוון שלמרות ניגוד האינטרסים הזה היא לא פסלה עצמה מלשבת בדין - הרי שפסק הדין שלה פסול אף הוא מכל וכל, ויש לבטלו ללא דיחוי.

העובדה שהשופטת אבניאלי פעלה כאן תוך הפרה ברורה של חוק בתי המשפט, כמובן שמעוררת אף היא הרהורים נוגים.
ואיזו אירוניה של הגורל:
השופטת אבניאלי, שפעלה כאן כשופטת תוך ניגוד אינטרסים חמור, כשלה בעניין שכל כך שזור עם התחום שהיא - דווקא היא - מתמחה בו: חסינות שופטים.

אבל בשולי הדברים קשה שלא להתייחס להערה, חמצמצה משהו, של השופטת בפתח פסק הדין: השופטת מציינת שם כזכור כי "ניסיון לפשר בין הצדדים לא צלח, ולכן אין מנוס מהכרעה שיפוטית בתביעה לגופה".

כלומר, מה אנחנו בכלל רוצים כאן מהשופטת? זה בכלל לא היא שרצתה לדון בנושא הזה שהוא חלק מתעודת הזהות המקצועית שלה, וזה בכלל לא היא שרצתה לכתוב פסק דין המאזכר שוב ושוב את סיפרה המכניס לכיסה רווחים כספיים. האשם כאן הוא בבעלי הדין שכפו עליה את העיסוק הלא נעים הזה.