יִשְׂרָאֵל בְּעֵינֵי הָאֻמּוֹת חָרִיג

סָגוּר וּמְסֻגַּר וְלֹא פֹּוֵעל לָרִיק

רַבּוֹת הַמַּעֲצָמוֹת שֶׁהָיוּ וְאֵינָן

וְיִשְׂרָאֵל בְּאֱמוּנָתוֹ חַי וְקַיָּם

זֹאת יָדַע נְבִיא הַגּוֹיִים בִּלְעָם

בְּבוֹאוֹ לְקַלֵּל נֶאֱלַץ לְבָרֵךְ עָם

וְעָשָׂה זֹאת קֳבַל עָם וְעוֹלָם

וְשַׂם בִּלְעָם בָלָק בּוֹשׁ וְנִכְלָם

אַךְ יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמַר אֱמוּנִים

סָטַה מִדַּרְכּוֹ בְּמַעֲשֵׂי זְנוּנִים

וְהֵמִיר אֱמוּנָתוֹ בֶּאֱלֹהֵי שַׁוְא

וּבְמַעֲשֶׂה נִתְעָב וְלֹא הִתְחַשַּׁב

אָז בִּלְעָם פְּתוֹרָה שַׁב


סוד כוחם של בני אדם שזה מקרוב קמו והיו לעם

פחד ואימה נפלו על עמי המדבר מעצמתו של ישראל כעם שהיה משועבד לַמִּצְרִים, השתחרר משעבודו בכוחות נעלמים, ויצא משם בוטח בעצמו נוסע וחונה, נוסע וחונה ובעמים שבדרכו לא התחשב. מה סודו של עם זה? זו שאלה שנשאלה על-ידי עמי המדבר שישראל פגש בהם שם ונלחם בהם וגבר והוסיף לצעוד בבטחה ליעד שנקבע מראש על-ידי הקב"ה, זאת עשה בהנהגת משה ואהרן ולאחר מכן בהנהגת יהושע. סוד כוחו של ישראל אֱמוּנָתוֹ וְצדקת דרכו תרתי משמע, דרכו במדבר ודרכו בהתנהגותו וביחסו לזולתו. כל עוד שמר על קיום מצוות התורה שקבל בסיני הצליח וגבר על כל מכשול, משסטה ממצוות התורה, נכשל ועמד בפני סכנת כליה. כוחו של ישראל בהיותו עם עושה שלום רודף שלום ומתמיד בקיום אשר נצטוה לעשות. ברם מרגע שחדל להאמין, נכשל ושלם על כשלונו בדמים. דברים אלה בתולדות עמנו מתרחשים גם בימינו. אף על-פי שבני ישראל אינם זהים זה לזה, ושונים זה מזה, אלא שהם ערבים זה לזה, כל אחד כפי שיכולתו ועל-פי דרכו-דרך ישרים גובר ישראל על כל אויביו כברי בלעם שאמר: דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחת פאתי מואב וקרקר וכל בני שת. (כד/יז) ושוב נאמר כי אין הכרח שכל בני עם ישראל יהיו מקשה אחת, יש מי שמקים כל המצוות ויש מי שמקים חלקם, ויש גם מי שלא מקים כל מצוה, ברם בחירתם או בחירת הוריהם לעלות לארץ ישראל ולשבת בה, על כורחו עושה אותו מאמין בתורה, שבלעדיה לא מובנת דבקותו בה וזה הדבר שקושר אליה אם לא כן מה מקשר אותו דוקא לארץ זו? מה עוד והוא עושה זאת מרצונו החופשי, לא בכפיה כל עוד הוא איננו מתנתק ממנה ובוחר לשבת בארץ אחרת שם אבות אבותיו נרדפו כלא רצויים. מכאן שכל הקושר גורלו עם הארץ כארצו, הוא קושר עצמו לתורה. התעלמותו מכך מכניסה אותו לדילמה רעיונית. התורה מספרת כי עמנו בראשית התהוותו,נרדף תחילה על-ידי "עמלק" שזנב בנחשליו מן העורף כגדול הפחדנים, וצאצאיו מוסיפים לנהוג כך עד ימינו. לאחר מכן ישראל נתקל ישראל בעמי מדבר חזקים ממנו ונאלץ להלחם בהם כי הם דחו ידו המושטת לשלום, ונאלץ להלחם בהם ולהכותם מכה מכה נצחת וצעד לו במדבר בדרכו אל יעדו הארץ המובטחת. בין המלכים היו שני עמים- שני מלכים חזקים סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן שלא עמדו בפני ישראל וזה הכה גלים בכל ממלכות מדבר ובכללם במלך מואב הוא בלק בן צפור שנאמר: ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא (כב /ג) דהיינו רב כוחו ממספרו. בלק נוֹעַץ במדין שונאי נפשו שנאמר: המכה את מדין בשדה מואב.(בראשית לו/לה) כבימינו הסונים והשיעים ששונאים זה את זה, שנאת נפש, שנאתם לישראל מתאחד אותם לזמן מה במלחמתם בישראל בהכירם את כוחו, ונכשלים, כך המדינים עם מואב שאמרו לו: אין כחו (של ישראל) אלא בפיו- זה נשקו, לכן עשו שימוש בנשקו ותגבר עליו. בהמשך מתברר כי צדקו המדינים, ישראל אבד כוחו באב"דן אמונתו ונכשל.

בלק נזקק לעצה טובה שקבלה מבלעם והצליח.

בלק לא היה ראוי למלכות במואב, כי הוא מנסיכי מדין שעלה לגדולה אחרי מות סיחון ונתמנה מינוי ארעי. מכאן גם לא היה מסוגל להלחם בישראל וַיָּגֹר (פחד) בלק מפני בני ישראל ובקש לטקס עצה עם המדינים איך לנצח את ישראל. המדינים יעצו לו לפנות לנביא הגויים בלעם בן בעור לבוא ולקלל את ישראל. חז"ל כינו את בלעם "נביא הגויים" אלא שההבדל בינו לבין נביאי ישראל שאלוהים בא אליו בשנתו ולא כמו עם נביאי ישראל בהקיץ. חז"ל תמהים מדוע משרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע והסבירו: כדי שלא יהא פתחון פה לָאֻמּוֹת, שהיו אומרים, אילו היו לנו נביאים, היינו חוזרים למוטב . העמיד הקב"ה להם נביאים והם פרצו גֶּדֶר העולם. בלעם שנצטוה על-ידי הקב"ה שלא יְאוֹר את ישראל, יעץ למואב שבנות מדין יפתו את ישראל לִזְנוּת ובכך יגרמו לישראל לעבוד את אליליהן. מכאן ידע אויב ישראל, שיש לערער את אמונתו של ישראל באלוהיו, כדי לגבור עליו. ואמנם ערעור האמונה פלג את העם (כבימינו: חרדים, דתיים ואפיקורסים) וכשישראל מפולג נתן להתגבר עליו . בלק עשה כעצת בלעם שלח את בנותיו אל בני ישראל לזנות אליהן והמזימה הצליחה שנאמר: וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור.(כה/א-ג) ההסתאבות של העם כמעט והמיטה אסון על העם בהיותו קרוב לרשת את הארץ. ההסתאבות חלחלה בראש ובראשונה בצמרת, עש שנשיא מנשיאי העדה זמרי בן סלוא משבט שמעון, חטא וההסתאבות פשתה בעם כולו אז הקב"ה אמר למשה: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, זאת כדי להשיב חרון אפו של ה' בישראל והייתה מגפה בישראל שהפילה עשרים וארבעת אלפים חללים מבני ישראל. מגפה זו נפסקה במעשה שעשה פינחס לאחד מנשיאי בית אב שזנה בפרהסיה עם מדינית בת נסיכים . קם פנחס ודקר את נשיא מבית ישראל ביחד עם המדינית לעיני כל. דעת חכמים איננה נוחה מהוצאה להורג של שני בני אדם בלי משפט. והם תארו שיחה שכביכול נהל פינחס עם משה, שקדמה למעשהו לתת לכך צידוק. אמר פינחס למשה: "מקובלני ממך" כלומר קבלתי ממך או למדתי ממך, "הבועל ארמית קנאין", כלומר המקנאים לה' "פוגעין בו", דהיינו הורגים אותו בלי משפט. אמר לו (משה): "קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶהֱוֵי פַּרְוַנְקָא " כלומר קורא האגרת הוא יהיה השליח ולכן צא ועשה בעצמך כפי שאמרת. אז קם פינחס: ויקח רמח בידו ....וידקר את שניהם. זה צידוק דחוק מאד. דבר זה עולה גם בימינו ומעלה שאלה מצפונית גם בשאלת "החיסול הממוקד" האם אין בכך משום "שָלִיטֶנוּ שׁוֹפְטֶנוּ". תרגם של פתגם ערבי: חַאכִּמְנָא זָאלִמְנָא), ברם ההלכה שמשה למד שונה היא. כאומר: כשאין ספק שהרוצח מתכון להרוג חפים מפשע מצהיר בפומבי כמו חמס ודאעש ועומד לבצע,יש בכך משום הודאה באשמה כשלב השפיטה, ויש בכך משום צידוק לענישה, לפי הכלל: הַבָּא לְהָרְגְּךָ, הַשְׁכֵּם לְהָרְגּוֹ. במדבר רבה כא: סנהדרין עב) . ואף על-פי כן מוסר ישראל מעורר לְבָטִים וְיִסּוּרֵי מַצְפּוּן, שִׁמֶּא יָדֶנוּ עַל הַהֵדֶק קַלָּה מִדַּי. כי ישראל עם רחמן .

מי שמך פינחס

פינחס הוא בן אלעזר בן אהרן הכהן, בנו של אלעזר שהוא בעת האמורה כבר נתמנה על-ידי משה בתפקיד "הכהן הגדול" כחליפו של אביו אהרן. ואף על-פי כן אין הוא במעמד שופט. כי משה פנה לשופטים לשפוט כך: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור.(כה/ה) כלומר אלה שהוכחה אשמתם. וכאמור קודם לכן, קם אחד פינחס אחד "מתוך העדה" שאיננו שופט ונטל לעצמו את הסמכות להרוג נשיא בישראל עם פילגשו בלא משפט כפי שתואר כך: והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל (כה/ו) להכעיס בהמשך נִתַּן צידוק למעשה של פינחס בכך ש"קִנֵּא לאלוהיו". והשאלה שלא נמצא לה תשובה חד-משמעית האם נעצרה המגפה בזכות פינחס, שבה מתו עשרים וארבעה אלף?, או בזכות מעשי שופטי ישראל ? ששפטו ורק מי שנמצא חיב גזרו דינו למות. אף על-פי שבהמשך נאמר כי במעשה פינחס נעצרה המגפה מעל בני ישראל שזנו אחר בנות מואב ועבדו את אלילן "בעל פעור", לא שזה לא ספק את חכמינו ז"ל והם שאלו עדין "מי שמך? פינחס שופט ומוציא לפועל?

זֶה חוֹזֵר מִדֵּי פַּעַם וְנִשְׁנֶה

וְהַשְּׁאֶלָה עוֹלָה תָּמִיד וְאֵין מַעֲנֶה עֲשִׂיַּת דִּין לְעַצְמְךָ הַמַּצְפּוּן מְגַנֶּה

תֵּן לָאוֹפֶה לְאֲפוֹת לַחְמְּךָ אֻמָּנוּתוּ אַף אִם יִטּוֹל לְעַצְמוֹ אֶת מַחֲצִיתוֹ משל ערבי ידוע ראה בשולים) .

כִּי זֶה מִקְצוֹעוֹ לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בְּכַך כֹּל מַעֲשֶׂה יֵעֲשֶׂה נָכוֹן וּבְעִתּוֹ

גָּם הָחוֹטֵא יִשָּׂא בְּעַצְמוֹ חַטְּאָתוֹ וְהַזַּכַּאי לֹא יְחוּיַּב בְּאַשְׁמַת זֻלָּתוֹ

זֶה סֶדֶר עוֹלָם וְאֵין בִּלְתּוֹ

לֹא בִּכְדִּי נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְרָאֵל בַּמִּדְבַּר בְּאֶרֶץ הֶפְקֶר שְׁכוּחַת אֵל

כְֶּׁשכֹּל עָם יָכוֹל הָיָה לְקַבְּלָהּ שָׁם מִשֶּׁדחָוּהָ עַמִּים זָכָה בָּהּ עַם עוֹלָם

מֵאָז שׁוֹמֶרֶת עָלָיו וְהוּא עֲלֶיהָ גָּם עֵדוּת לְכַךְ נִמְצֵאת בִּבְרָכוֹת בִּלְעָם

מַה טֹּבּוּ אֹהָלֶיך יַעֲקֹב נֶאֱמַר שָׁם מִשְכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל יִכּוֹנוּ לְעוֹלָם

זֶה שִׁיר הַלֵּל שִׁיר מִכְתָּם

[עֲטִי לִלְחַ'בָּאז יִחְ'בֶּז חִ'ְבַזךּ וָלַו אָכָּלוֹ נִצוֹ (וזה תרגום חפשי: תן לאופה לאפות לחמך אפילו יאכל מחציתו]