משהגיע ישראל אל ירדן ירחו - אל גבולה המזרחי של ארץ כנען חנה שם, וזה היה בסמוך למותו של משה, הוא החל לסקור את אשר ארע לבני ישראל מז יציאת מצרים עד הגיעם אל עבר הירדן, במנותו את החניות שם חנה העם. ומשה מתחיל להזכיר לעם את מקומות בשמותיהם אשר שם עבר ישראל וחנה ומשם נסע.

למעשה משה מונה חלק מהמקומות, בחר מקומות שרצה בהזכיר שמותיהם, להזכיר לעם את מעלליהם במקומות אלה. משה החל להזכיר את המקומות ששם הכעיסו בני ישראל את הקב"ה ואת משה נביאו כמו שאמר זאת הקב"ה למשה: וינסו אותי עשר פעמים ולא שמעו בקולי (שלח לך יד/כב).

על הים, במן, בשלו, במים, בעגל, במרגלים. ומתחיל בהזכירו את מדבר, והערבה, ומוֹל סוּף, בין פרן, ובין תֹפֶל, ולבן, וחצרות ודי זהב. בכך בקש משה להזכיר ולו רמז לישראל את מעלליהם כאומר: די לחכימא ברמיזה וְלַשָּׂטִיא בכורמיזה (כלומר לחכם די ברמז כדי שיבין, אבל השוטה יבין רק במלקות) כי הרי ישראל עם חכם ומשה ידע כי הם יבינו את הרמז. והרי שמות המקומות ומשמעותם: "במדבר" על שישראל רטנו כלפי הקב"ה ואמרו למשה בטרוניא: מי יתן מותנו במדבר(שמות טז/ג)

"בערבה" על שחטא העם נטש את אלוהיו והחל ללכת אחרי אלילי מדין בעל פעור בערבות מואב.

"מול סוף" שם על ים סוף כשרדף אחריהם פרעה רטנו ואמרו: המבלי אין קברים במצרים (שמות יד/יא)

"בין פרן ובין תפל ולבן": שם תפלו על המן שצבעו לבן ואמרו: נפשנו קצה בלחם הקלוקל הזה (מדבר כא/ה)

"חצרות": רמז למחלוקת קֹרַח וגם רמז על שהעניש הקב"ה את את מרים בחצרות בגלל לשון הרע.

"דִּי זָהָב": כאן משה מוכיחם על שעשו להם עגל הזהב. (גם מרמז כי יש דֵּי זָהָב או יותר מדי זהב)

כיון שמשה איננו עובר את הירדן עִם עַם ישראל, חשש שמא העם יטוש את התורה, ראה צורך בהיותו עם העם בעבר הירדן בארץ מואב לבאר לעם את התורה, כך לא ישאר הכתוב בה לא נלמד ולא מיושם.

לא בכדי חומש דברים נקרא גם "משנה תורה". ספר זה חוזר על החלק העיקרי שנוגע להתהוותו של עם ישראל תורתו ואמונתו ועבודת האלוהים במקום אחד. ומשה נפרד מן החיים בעודו מְצַוֶּה על ישראל: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וִידֻעִים לשבטיכם ואשימם בראשיכם (א/יד). ומוסיף משה בהמשך ואומר: ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (א/טז) ומוסיף ואומר: ראה נתן ה' אלוהיך לפניך את הארץ עלה רֵש... אל תִּירָא ואל תֵּחָת.(א/כא) מהכנענים.

הימים המתחילים ב-י"ז בתמוז ועד ט' באב "ימי בין המיצרים" הם שאז החל המצור על ירושלים ובסופו נפלה ירושלים ונחרב בית המקדש. ימים אלה לפי מסורות ישראל השונות הם ימים עצובים מאוד ומסוכנים וכולנו מוזהרים, שבימים אלה לא לעשות דברים שיש בצדם סכנה, כולל רחיצה בים וכולל עשיית מעשים שיש חשש שיגרמו פגיעה או פציעה.

היום שבו מסתיימת העצבות, האבל וסיכונים הוא בצאת יום תשעה באב. ועינינו הרואות שבימים אלה השנה, קמים בני בליעל מקרב תושבי אום אל-פחם רוצחים וגורמים לישראל להיכנס למלכודת שטמנו לה. כי הרי שונאי ישראל מחפשים סבה להרע לישראל, שנמצאת בתהליך התחדשות ותחיה, האויב לא למד כי שוב אין עם או אמה שתוכל לבטל את תהליך תחיתנו וכי עמנו שב ומתחדש, אלא שבמהלך ההתחדשות, לא נותן ישראל דעתו לאזהרות מפני מעשים שהביאו לחורבן בית המקדש הראשון משצר נבוכדנצר על ירושלים ונפלה בידו. ולחורבן בית המקדש השני הפעם על-ידי טיטס מלך רומי. וזה חוזר מדי פעם בצורות שונות.

והינה במועד סיום ספר במדבר ומתחיל ספר דברים, ולאחר שמת דור המדבר, קם העם לתחיה בדרכו אל המנוחה ולנחלה. ובדרך באים המרגלים, ומוציאים דיבת הארץ רעה וזה מביא לשברון לב שנאמר: ותשא כל העדה ויתנו קולם ויבכו העם בלילה ההוא. (במדבר יד/א)

חז"ל אמרו הלילה ההוא הוא ליל תשעה באב. הקב"ה אמר לאותו דור: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע בכיה של דורות. אחרי חורבן בית שני התרחש מרד בר-כוכבא, אז ידעו הרומאים כי אם תאבד ירושלים, לא ישאר זכר לריבונות ישראל, כי בביטולה כבירת ישראל, מתבטל קיומו וייחודו של עמנו כישות לאומית. על כן אנו חוזרים בכל יום שמחה על הפסוק: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכריכי. ראוי שנלמד מתולדותינו להיות זהירים במעשינו ובמהלכינו המדיניים והפוליטיים, דווקא בפרק זמן זה. ולהסכים לכלל האומר: לא די להיות צודק, צריך להיות גם חכם, אז הצדק יהיה לצדך.

יש הסוברים שהמנהיגות בעם ישראל נולדה עם לידת משה, ונקבעה מן השמים. כי מן השמים נקבעו מהלכיו לשם קיום שליחותו כמנהיג נתרכזו במשה כל תכונות המנהיג.

כל מהלך שיעשה משה, הוא גם ידע מה יהיו תוצאות מעשיו ולאן הם יובילו אותו ואת העם איתו, כי הוא הנהיג את העם מפי הגבורה, לא בכדי הקב"ה דבר אל משה במישרין, בשונה מן הדבור שדבר ה' עם אדם ועם קין ועם נח ועם האבות ככתוב בבראשית.

עם משה דבר ה' תחילה מן הסנה ולאחר-מכן פנים אל פנים על הר סיני. הקב"ה לא מגלה על אדם בשר ודם, אך קולו נשמע כמו כאשר דבר עם ירמיהו שהכל התרחש כמו שהתרחש עם משה שאמר לקב"ה: בי אדני לא איש דברים אנכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד/י) והינה ירמיהו כמשה אומר לה' כשבחר בו לנביא: הינה לא ידעתי דבר (ירמיה א') והקב"ה אמר לו: בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך. (ירמיה א) ראינו כי משה כאומר לקב"ה תן תפקיד לאחר: בי אדני שלח ביד תשלח (שמות ד/יג) כלומר שהשליחות תעשה על-ידי מי שאתה רגיל לשלוח - זה אהרן.

והקב"ה רוגז על משה ואומר לו אהרן: יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים (שמות ד/טז) דהיינו, משה יהיה לאהרן שַׂר וְרַב ושוב חוזר משה ומבקש שלא ימנו כנביא באמרו לאהלים: ...הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה? (וארא ו/ל) והקב"ה אומר: ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (וארא ז/א) דהיינו משה ישלוט בפרעה ואילו אהרן יהיה נביאו-ניבו-פיו של משה.

שלא כמו בימינו כל אחד סבור כי ראוי להנהיג ורודף אחרי השליטה והשלטון ואין לו חשיבות להשקפת העולם. משה, כאמור, קיבל עליו את התפקיד: זה ראה וקדש. ובהגיעו לגיל 120 שנה נאמר: "לא נס ליחֹה ולא כהתה עינו".

משה כמנהיג ידע להתריע ולהזהיר והיה מנהיג את העם כרועה צאן בּחֶן וּבְחֶסֶד ובחמלה. והיה גם מורה ומלמד ובחנית ישראל במואב: הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור. את החוקים והמשפטים לפי יקוב הדין את ההר. (סנהדרין ו, ב). ובלבד שיעשה זאת בחכמה מבלי להתפשר על האמת והצדק. ולא על זכות עם ישראל לחיות בארצו חיים בטוחים באין מחריד.

עָם יִשְׂרָאֵל עִם הָרֶשַׁע מִתְמוֹדֵד
וּבְמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ לוֹ הוּא לָרֶשַׁע מוֹדֵד
כֹּל דָּבָר בְּעִתּוֹ וּלְכֹל אוֹיֶב שָׁעֲתו
אוֹי לָרָשָׁע שֶׁיַּטִּיל עַל יִשְׂרָאֵל חֲתִתּוֹ
אַל יִשְׂמְחוּ וְאַל יָעַלְזוּ בְּנֵי עַוְלָה
כִּי בְּעֵת מִבְחָן יִתְנַפְּצוּ כְּבוּעָה חֲלוּלָה
רַק אֵין לָתֵת בְּיָדָם עִלָּה לִנְבּוֹח
לַמְרוֹת שֶׁהֻכּו כְּבַר וְנוֹטִים לִשְׁכּוֹחַ
וְהָחָכָם אֶל תּוֹלְדּוֹתָיו שַׁב לְאֶלֶּה שֶׁבַּעַל פֶּה וְאֶלֶּה שֶׁבִּכְתָּב
יִוָּכַח שֶׁלַּתִּקְוָה הַרְבֶּה שֶׁעָרִים
הֵם עֲרוּכִים וּכְתּוּבִים בְּסֶפֶר דְּבָרִים
בְּהִסָּגֵר שַעַר אֶחַד יִפָּתַח אָחֵר
וּבִלְבָּד שֶׁנֵּדַע לִפְתּוֹחַ שַׁעַר וְלֹא לְוַתֵּר
אֶלֶה עֶקְרוֹנוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁתֵֹאֵר
בְּדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם והַתּוֹרָה בֵּאֵר
רַק לְעַיֵּן מִפַּעַם לְפַעַם לֹא בְּכֻלָּם
מָהֶר נִוָּכַח שֶׁכְּבַר הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם
וְכֹל מִי שֶׁמְּעַוֵּת סוֹפוֹ שֶיְּנֻּדֶּה
כִי כָּתוּב צִיּוֹן בְּמִשְפָּט תִּפָּדֶה