בשנות ה-80' היה, כזכור, משבר כלכלי חמור בקיבוצים. לא אכנס כאן לנסיבות שהובילו את המפעל ההתיישבותי האדיר הזה למשבר כה עמוק. אבל היתה בעם איזושהי ערבות הדדית באותה תקופה.
הקיבוצים חייבים חובות אדירים למדינה. הכסף הזה יוצא מכיסי, מכיסו של כל אחד ואחד מאיתנו. חלקנו מסכימים עם דרכם, חלקנו לא, חלקנו מעריצים אותם, יפי הבלורית והתואר, שקבעו עובדות בשטח, וחלק חושבים אחרת, אבל כולנו ערבים להם. הם אחינו.
הקיבוצניקים מהווים כיום קרוב לשלושה אחוז מהאוכלוסיה היהודית בארץ. כך גם המתנחלים. פעם היו הקיבוצים נושאי הדגל של ההתיישבות. בעשר שנים האחרונות לא הוקם אף לא קיבוץ אחד. פעם היו הקיבוצים המתנדבים הגדולים בעם. הם היו הטייסים, הקצינים. היום - התהפך הגלגל. לכו וראו סיום קורס קצונה. השורות רוויות מתנחלים. שם המנהיגות, שם החינוך. הלפיד הועבר.
הקיבוצים היו מכשיר בידי הממשלה. הם הוציאו לפועל את החלטותיה. כשם שהיום ההתיישבות ביש"ע נשלחת על-ידי ממשלות ישראל ליישב את הארץ, לקבוע גבול. כשם שהקיבוצים לא היו קונצנזוס, ולמרות הכל נתמכו בתקציבי עתק, כך גם המתנחלים. כי יש ערבות הדדית בעם. כי אחים אנחנו למרות חילוקי הדעות.
"הגענו לפת לחם" - יזעקו הקיבוצניקים. ובכן, הפרט לא מרגיש בגירעון של הקולקטיב. 92% מהקיבוצים מבטחים את חבריהם בביטוח פנסיה. למרות המצוקה, לא חסר בקיבוץ כמעט כלום. אומנם, צריך להצטמצם בדברים מסוימים, אבל העובדה שיש אוברדראפט אסטרונומי לחלק מהקיבוצים לא מפריעה להם להפיק טקסים לאירועים וחגים ברמה של מטרופוליטן קטן. הכספים בהתנחלויות, אלו שח"כ רז כל כך צר עינו בהם, רובם מופנים להצלת חיים. רובם מנותבים לסלילת כבישים עוקפים, למיגון, לסיוע קהילתי ליישובים שחוו חס וחלילה אובדן או קשיים.
היישוב הקהילתי, אותו דגם התנחלותי, מועתק כיום בקיבוצים. נכסי הקיבוץ מופרטים, ושכונות קהילתיות צצות ועולות.
אני מחבק את הקיבוצים באהבה ובהערכה. למדתי מכם עבודה עברית, התנדבות, הפרחת שממה, נחישות. ואני ניצב, מביט בשעון, מחכה לפגישה, לחיבוק הקיבוצי, לערבות ההדדית.
